סיפורים בהמשכים

מופתעים שעדכנתי כל כך מהר? כן, גם אני.
בכל מקרה .. (חלק קצר כי אני מעלה משהו חדש)

-

אני ואשטון היינו היחידים. כנראה שלא מאמנים מסתננים בזמן האחרון. הם הדגישו שוב ושוב עד כמה מניפולטיבים הגובלים, עד כמה שהם מסוכנים.
הם הכריחו את אשטון לחכות עד שהשיער שלו ייצמח מהתספורת הצבאית שלו, ונאלצו לחתוך קצת את איזור הצלעות שלו כדי להראות שהוא פצוע מלחמה.
זה הכיסוי שלנו; אשטון היה נושא כלים בצבא, מה שנכון, ואז ברח ולקח אותי איתו. זוג יונים מאוהבים ולא מזיקים.
"אז למה שהם יעזרו לנו, בכל זאת?" הייתי טיפשה מספיק לשאול.
אחת מעשרות הפסיכולוגים שעובדים איתנו עונה לי ללא מצמוץ. "כי אתם מביאים איתכם מידע. כי אשטון חזק, ומכיר אותנו."
אני מהנהנת ושותקת. במשך חודשיים, עברנו סימולציות. הכרנו אנשים זרים ונאלצנו לגלות עליהם הכל תוך חמש דקות של היכרות. למדנו לנתח דפוסי התנהגות, למתן תגובות, להתאים את עצמינו לאווירה, לדעת לאזן במדוייק מתי ועד כמה התגובה שלנו לדברים צריכה להיות מוגזמת.
והכי חשוב, למדנו לשקר.
זה קצת מפחיד אותי, כי אשטון בלבל אותי עוד לפני כן. ועכשיו? הוא כל כך אטום שלפעמים יש לי תחושה שאני לא מכירה אותו, עד שהוא מחבק אותי או מבזיק אליי חיוך. התקרבנו הרבה בחודשיים האחרונים. אבל, משום מה, יש לי תחושה רעה לגבי כל העניין. בלילה האחרון ארזו לנו תיק קטן; כמה בגדים פשוטים, קופסאות שימורים ושני בקבוקי מים.
בלילה האחרון גם נתנו לנו סוף כל סוף לבלות לילה ביחד. נאלצנו לישון בנפרד חודשיים שלמים.
אני נכנסת אחרונה לחדר שהוקצה לנו והדלת ננעלת אחריי.
נער זר עם שיער פרא שחור ועיניים ירוקות יושב מולי על קצה המיטה. אני נושכת את שפתי ונשענית על הדלת בגבי, מחליקה כל הדרך למטה עד שהישבן שלי פוגע ברצפה הקרירה. אני מזיזה קווצת שיער בהירה שנפלה על פניי. הזר בוהה בי.
"נאלה?" הוא שואל וקם מהמיטה.
"כן?" אני מנסה לא ליצור איתו קשר עין בזמן שהזר כורע ברך על הרצפה מולי.
"כמה פעמים אמרתי לך שאני אוהב אותך?"
אני מכריחה את עצמי ללבוש הבעת פנים מובכת למרות שחלחלה מטפסת בגבי. "אף פעם, אשטון." השם הזה לא נשמע מתאים לזר.
הוא מחייך גם כן ויש לי תחושה שהוא מזייף גם כן את כל מה שהוא אומר לי. "אני אוהב אותך."
אני מניחה יד על עורפו ומושכת אותו אליי, כי זאת התגובה המתאימה. אני מצמידה את שפתיי לשפתיו בעדינות. "גם אני אוהבת אותך."
הוא כורך את זרועותיו השריריות סביבי -לרגע זה מרגיש כמו אשטון הישן, כמו בית כמעט- ומשכיב אותי על המיטה. בדרך כלל הייתי מסמיקה למוות וחוששת ממה שיבוא, אבל הקור שקורן מהנשמה שלו ומעיניו אומר לי שהוא לא הולך לעשות כלום. הוא נשכב לידי ועוטף את מותניי, נושק לעורפי.
אני נאנחת; אנחנו באמת צריכים לשקר אחד לשני?
"אשטון?" אני אומרת בקול שקט. הוא מרים את עצמו על מרפקו עד שהוא נשען מעליי, פלג גופו העליון ממלא את כל שדה ראייתי וגבתו מורמת בשאלה. "התגעגעתי לישון איתך," הוא נושק לי בחוזקה, בדרישה כמעט, לפני שאני מספיקה להגיד משהו.
אני מניחה את ידיי על חזו והוא מתנתק בעדינות. אני מחייכת חיוך מתנצל. "אני יודעת שגם אתה מרגיש את זה."
חיוכו דועך וכך גם החמימות המזוייפת שלו. עייפות גדולה נשארת בעיניו והוא מרטיב את שפתיו ונאנח.

"אני לא מאשימה אותך או משהו, אש," אני משרטטת את קו לסתו באגודלי. "אבל החודשיים האלה היו מטורפים. אני חושבת ששנינו כל כך מועמסים במידע וקודים ודפוסי ניתוח והתנהגות ולחץ - שאיבדנו את עצמינו."
הוא לוקח שנייה לחשוב על דבריי. "את תמיד מוצאת את המילים הנכונות, נאלה." הוא מוסיף חיוך אמיתי לדבריו.
"תן לזה זמן. אני עדיין רוצה שנמצא אחד את השני. מי יודע מה מחכה לנו בחוץ? אנחנו נצליח," אני נושקת ללחיו; הפעולה הפשוטה הזאת גורמת לכל גופו להתקשח לשנייה ואפילו סומק קל עולה ללחייו.
אני מקניטה אותו על כך וכתגובה הוא פשוט גורר אותי חזרה לבין השמיכות ומהדק אותי אליו בכפיות.
זה מרגיש יותר טוב. יותר טבעי, ולא מאולץ. כל המקום הזה הוא העמדת פנים אחת גדולה. אני באמת לא רוצה לאבד את אשטון.
אני באמת לא יודעת מה מחכה לנו שם בחוץ; אף פעם לא פגשתי גבולי. הם נראים כמו בני אדם, הם חושבים שהם באמת בני אדם. כל התיאוריות המטורפות של המאה ה21 על השתלטות חייזרים על כדור הארץ על ידי השתלת טפיל בלתי מורגש במוח?
זה מה שהגבוליים. יצורים אחרים, חריגים, השתלטו על התת מודע שלהם, וכשהם משתלטים על ההכרה שלהם הם משתגעים; מתחרפנים; מתים.
קיבלנו זריקות שאמורות להגן עלינו מהטפילים.
התפקיד שלנו זה לעבוד עם הגבוליים שההכרה שלהם עדיין בשליטתם. לגלות את התוכניות שלהם, לגלות איך להביס אותם, כמה הם ואיך ואיפה ולמה ומתי.
המחשבה מרתיעה אותי כי אף פעם לא הייתי טובה עם אנשים.
אני שואפת את ריחו של אשטון, ריח של חומרי ניקוי, סיגריות, ואדמה.
אלוהים, הלוואי והבוקר לעולם לא יפציע.