סיפורים בהמשכים

לפני שנתחיל - אני חיבת לכם התנצלות על חוסר העדכון;
אני מאוד עמוסה בזמן, מבחינת לימודים ומחוייבויות אחרות, ואפילו לכתוב אין לי זמן ובטח שלא להעלות פרקים, אבל מעכשיו אשתדל להתמיד!

החלטתי להקפיא את הסיפור הקודם ולפתוח באחד חדש, מאורגן יותר. אני נשארת בסיפורי הרומנטיקה בינתיים, ללא פנטזיה, אבל מקווה שתתחברו לדמויות :)

דרך אגב, את פוסט הדמויות אעלה לכאן בסוף הסיפור כולו, כדי שתוכלו להשוות את הדמיון שלכם לשלי

והנה הפרק הראשון

"למה עשית את זה, טארה?"
הנערה מסתכלת עליו בפנים מיוסרות, אבל שתקה, כמו בכל ביקור.
"הבאתי לך קצת דברים," הוא מוציא ספר, חטיף שוקולד ומקלוני בושם, כאלה שתמיד היו בשירותים שלהם והפיצו ריח טוב, כאלו שאמא הייתה קונה.
"תודה," הפעם היא לא דמעה. היא הפסיקה לבכות בביקורים אחרי החודשיים הראשונים. "אני מתגעגעת אליכם. אל כולכם."
"גם אנחנו, המון," הוא אוחז בידה בחוזקה, פרקי אצבעותיו מלבינים. "את יודעת, ג'סטין רוצה לבוא לבקר אותך כל הזמן. הוא אומר שנמאס לו משיחות ווידיאו פעם בחודש."
"אל תביא אותו הנה," היא מתחננת. "אני לא רוצה שיבוא, אל תיתן לו."
הוא נאנח ורוצה לומר משהו אבל הוא מוותר.
"ברוק לא באה," הנערה מוסיפה.
הוא מתבונן בעיניה במבט מצטער והיא מנסה לחייך באומרה, "אני מבינה. היא רק בת 13, היא לא חייבת."
"היא לא ילדה קטנה, טאר -"
"אל תעשה את זה," היא אומרת. "אל תסית אותי נגדה. אני צריכה אותה. אם אאבד אחד ממכם, אם אחשוב על אחד מכם לרעה, אני אקרוס."
הוא מעיף מבט לסוהר שצועד אליהם. "הוא בא ללוות אותי החוצה."
"תגיד להם שאני אוהבת אותם," היא מצייצת. הוא מושך אותה לחיבוק חזק, והיא מחבקת אותו חזרה, נאחזת בו כאילו הוא העוגן היחידי שלה בעולם; ואולי זה בעצם נכון. הוא מריח את שיערה, ונושק למצחה. למרות שמגע הוא אסור בשעות ביקורים, אבל אף שומר אף פעם לא מנע את החיבוקים של שניהם. כולם כיבדו אותם.
"אני אוהב אותך," הוא אומר והולך עם השומר, שמכניס אדם אחר.
עורך הדין מגיע ומתיישב במקומו, מוכן לתחקר אותה כדי לקבל תשובות לבית המשפט.
"טארה," הוא אומר את שמה כברכת שלום. "שינית את דעתך?"
היא שותקת.
"את יודעת," הוא נאנח. "אם תסבירי לי מה קרה באותו הלילה, אוכל לשחרר אותך מכאן שישה חודשים לפני. תוכלי להשתחרר לפני 16."
הנערה מביטה בו בעוינות מהולה בכל כך הרבה ייאוש, אבל שותקת.
כמו בכל פגישה היא שותקת. 


אני מתעוררת וכבר מספיקה לשכוח על מה חלמתי, וצמרמורת עוברת בי מהקור של הבוקר. אני ממהרת להציע את מיטתי במהירות, להתקלח ולהתלבש עוד לפני שהשעון המעורר שלי מצלצל. אני מתיישבת על המיטה ומתבוננת בשעון המעורר במשך כמה דקות, עד שהוא סוף סוף מצלצל ואני מכבה אותה במאית השנייה, יורדת למטה לארוחת הבוקר.
ג'סטין עדיין יושן, יש לו עוד חצי שעה עד להסעות. אנדרו שותה את קפה הבוקר שלו מול הטלוויזיה ומחייך אליי לבוקר טוב. אני מחייכת חזרה וליבי מתחמם. במטבח ברוק מכינה לעצמה סנדוויץ' לבית הספר. זוויות פיה עולות במיון חיוך מוזר ועקום  שגורם לי להתכווץ, בצורה רעה, אבל אני מחייכת אליה חזרה בזהירות, בתקווה. אני מתחילה לחשוב שהיא לעולם לא תסלח לי.
אני לוקחת לעצמי תפוח וכוס מים. עשרים דקות לפני האוטובוס אני עולה לנשק את ג'סטין הישן, מניחה לו את הפתק הסודי שלנו על שידתו כדי שייתעורר אליו. הוא התעצב שאינו מספיק לתת לי נשיקה לשלום בבקרים, אז אני כותבת לו אחת על פתק קטן בכל בוקר, ומנשקת את מצחו הקטן והמקומט תמידית כשהוא ישן.
אני מגיעה לתחנה רבע שעה לפני הזמן, ויושבת, מחכה.

בהסעה אני מתישבת במושב הקדמי, שאף אחד לא נראה נלהב לשבת בו, וכך כשהאוטובוס עוצר אני הראשונה לרדת ממנו ולמהר לכיתה.
ג'ניפר מחכה לי במקום שלה, יפה כתמיד, עם כוס קפה שהיא תמיד קונה בקפיטריה לפני תחילת יום הלימודים.
אני מחבקת אותה לבוקר טוב.
"את רוצה לשמוע מי החבר הבא שלי?" היא אומרת לי, מלפפת סביב אצבעה את קצוות שיערה הוורודות, שתמיד טענתי שאינן נחוצות לשיער הבלונדיני, החלק והמושלם שלך.
"כבר?" אני מרימה גבות בהפתעה. "נפרדת מרנדי רק לפני שבועיים."
"כן, והוא כבר מתחיל לפלרטט עם זואי משיעור שיווק," היא מגלגלת עיניים. "ולא ייווצר מצב שהאקס שלי ישיג ריבאונד לפני, נכון? כי אני לא עומדת לאפשר את זה. אז בקיצור, טיילור הוא לגמרי על הכוונת שלי."
"לא יצאת איתו כבר?" אני מקמטת את מצי.
"זה היה לפני חצי שנה!" היא נאנחת. "חוץ מזה, הוא תמיד מסתכל עליי בעיניים כאלה גדולות, והוא אפילו הזמין אותי לדייט לפני חודשיים."
"אז אין מצב שהוא יסרב לך עכשיו," אני מגחכת, מבינה את הפשטות שבתכנון שלה.

"הוא די חמוד, טיילור," היא אומרת. "נפרדתי ממנו רק בגלל שהוא היה שם את הג'ל זוועתי בשיער שלו."
"נפרדת ממישהו בגלל ג'ל?"
"זה היה דוחה."
 בהפסקה אני שותה מים ואוכלת חטיף אנרגיה קטן, מתיישבת עם ג'ניפר על הדשא שבחוץ, ולא שמה לב לאנשים שבאים לדבר איתה כי הם לא באו אליי.
נורה מוצאת אותנו בשלב מסויים, נערה חמודה ואפילו יפת מראה שלמדתי לחבב. היא וג'ניפר בקשר טוב, ונוצרה בינינו מין חבורה קטנה, יחד עם אלכסה אדומת השיער.
נורה מושיבה את גופה הצנום על הדשא ופורמת את שיערה הארוך, החום והמושלם מהצמה ההדוקה שהיה בה. עיניה חומות, אבל כהות יותר משלי וכך נראות גדולות יותר, אמנם שתינו נראות עם עיניים שחורות ליד ג'ניפר, שעינייה הכחולות והבהירות שובות כל בחור שרק תקרוץ אליו.

"אתן באות למסיבה מחר, נכון?" נורה מעירה אותי ממחשבותיי.
"אני חושבת שכן," אני עונה קודם, כי שתיהן בוהות בי.
"יופי!" ג'ניפר מחייכת עם לשונה בין שיניה, ואנ יודעת שהיא עוצרת צווחת שמחה. "כי גם טיילור יהיה שם ואני צריכה להיראות בלתי נגישה בטירוף."
נורה מרימה גבות. "טיילור הוא המטרה החדשה?"
"הוא הפסיק לשים ג'ל לשיער, והוא נראה הרבה יותר טוב ככה," ג'ניפר מושכת בכתפיה.
"תעשי לי טובה," נורה צוחקת כשהצלצול נשמע ואני הולכת למעבדת ביולוגיה, כי זה מה שבחרתי להגביר, יחד עם רוקחות.
אני מבין הראשונים שמגיעים. אני מגלגלת עיניים כשהחבורה המתנשאת של לוקאס וקונור נכנסת יחד איתם למעבדה, ונפרדת מהם רק כשהמורה מגיע. לוקאס וקונור מתיישבים יחד בשורה האחרונה. שניהם נראים טוב, ממש טוב. קונור קצת פחות, אבל לשניהם יש עור שזוף כשל גולשים ונימה מתנשאת שאני שונאת. הם מזכירים לי אנשים שאני שונאת.
 אני נחרדת לגלות שהשותפה שלי, כלומר מייגן סטון, שקבעתי להיות שותפה שלה בתחילת השנה כי היא הברירה הטובה ביותר, לא הגיעה היום. והיום משבצים שותפים. המורה נכנס, לוקח עוד לגימה מהקפה שלו -כל כך הרבה אנשים ששותים את הדבר הזה- והתבונן בכיתה.
"אני מניח שכולם יושבים לפי הזוגות שהם בחרו," הוא אומר ובוחן את הכיתה. "אני כבר רואה שאעשה כמה שינויים."
נשמשעות תלונות מרחבי הכיתה אך הוא מתעלם. הוא מחליף בין שני זוגות של בנות, ומקים את לוקאס מקונור. הם מוחים אבל הוא רושם לעצמו לדווח על הפרעת משמעת ועומד על שלו.
"ויין," הוא פונה אליי. הוא חושב על לשים את לוקאס איתי? ממש לא.
"אני עם מייגן, המורה."
"מייגן... שם משפחה?"הוא אומר. אף פעם לא שמעתי אותו קורא למישהו בשמו הפרטי.
"סטון."
"אה," הוא מהנהן עם חיוך מרוצה ואני נרגעת. הוא לא ישבץ אותי איתו. "אממ... טוב. לא, זה לא מתאים לי. שתיכן תסתדרו."
הוא מתבונן בלוקאס.
"ויין, את עם מונרו," הוא אומר. בטני מתהפכת ועיניי נפערות, מה שגורם לכיתה לצחוק.
"היא לא נראית מרוצה," נשמעים מלמולים. "הוא לא כזה למדן." "איזה מזל רע יש לה." "הוא כזה חתיך! יש לה מזל."
הוא מתיישב לידי בפנים חמוצות, ריח הבושם שלו -שביני לבין עצמי אני מודה שהוא ריח ממש טוב- אופף את כל סביבת השולחן, ועיניו החומות בוהות בקיר, כמחאה עלובה נגד החלטת המורה. ידיו משולבות ולסתו חשוקה, ועם זאת המורה לא משנה את דעתו.
"זאת תהיה העבודה שתקבע את ציונכם לסמסטר הזה, וחצי מציונכם לסמסטר הבא. זאת הבגרות שלכם, ועם זה אתם יוצאים מכאן לאוניברסיטאות ומכללות ומה לא - כך שאני מצפה מכל אחד להשקיע את כל מאמציו.
אחרי שהוא מסביר את שלבי העבודה הוא נותן לכל זוג נושא באקראיות; אחד מהשותפים תוחב את ידו לשקיק המשקפיים הריק שלו ושולף פתק אחד.
כשהוא מגיע אלינו לוקאס לא מחכה שהוא יסיים להסתובב ופשוט שולף פתק בתנועה חדה, בלי שום אינטראקציה איתי. שמוק; רני כבר לא אוהבת את הכיוון אליו כל זה מתפתח.
"תגובות הגוף לרעלים," הוא קורא בקול מלא איבה.
אני עוצמת את עיניי לרגע ולוקחת נשימה עמוקה. האם זה צחוק הגורל, או שרוח הרפאים של סינתיה איכשהו גרמה לנושא הזה להופיע?
"זה נושא מרתק," המורה אומר וממשיך.
אני מחליטה שאני צריכה לקחת את העניינים לידיים ונושמת עמוק -את ריח הבושם שלו בנוסף- לפני שאני פונה אליו, "יש לנו חודשיים עד הגשת העבודה. אני רוצה לסיים אותה בחודש הראשון. נעשה את זה מהר ואז לא נצטרך להיפגש יותר או לדאוג מציון הבגרות, בסדר?"
"אני אשמח שנעשה את זה מהר," הוא פונה להביט בי ומייך חיוך עקום שממיס את רב הבנות. רב. אני נאנחת בקצרה ונשמע הצלצול.
"בקיצור, תדבר איתי כשתרצה להתחיל לעבוד," אני אומרת; ובמחשבה שנייה, "לא משנה. אני פשוט אמצא אותך מתישהו השבוע."
ואז אני מותירה אותו מביט בי במבט מוזר ויוצאת מהכיתה לשירותים כדי להוציא מהראש שלי את הזיכרונות המציקים.
אני כל כך מצטערת, סינתיה.
אני כל כך מצטערת.
אני לא אשכח אותך, סינתיה, ואני אעשה הכל לכפר על זה.

איך אני יכולה לחפר על זה, סינתיה?
אין שום דבר שבעולם הזה שיכול לכפר על מה שעשיתי. אני כל כך מצטערת.

מספיק. תוציאי אותה מהראש שלך. 

כשאני חוזרת הביתה אני עומלת על השיעורים וג'ניפר מתקשרת אליי.
"אמא שלי חזרה הביתה," קולה נשמע לא יציב.
"היא חזרה מספרד?"
משיכת אף מצידו השני של הקו. "ממהמ."
"את יכולה לבוא," אני אומרת. "אני רק אודיע לאחים שלי."
"תודה," היא מנתקת ואני משערת שתהיה אצלי בעוד 15 דקות. אני מודיעה לברוק וג'סטין, כי הם היחידים בבית. ברוק מהנהנת וג'סטין מחייך וממשיך לשחק במחשב.
כשהפעמון מצלצל ואני מורחת את הדלת, המסקרה שלה מרוחה.
"היא פגעה בך?" אני שואלת.
"לא," היא אומרת. "אבל היא כזאת כלבה!"
אנחנו עולות לחדרי ורואות סרט כדי לעודד אותה, מורחות לקים ואני אפילו נותנת לה להתעסק לי בשיער, דבר שאני לא כל כך אוהבת כשעושים.
"שמעתי שהצמידו לך את לוק," היא אומרת בחיוך ממזרי.
"אוח."
"אני הייתי לגמרי נותנת לו את הבתולין שלי אם הייתי במקומך."
אני מביטה בה בעיניים פעורות. "ג'ני!"
היא צוחקת למראה התגובה שלי. "מה? לא אשמתי שאת בתולה."
"תשתקי, ג'ני."
בערב מאוחר, כשאני לא נרדמת, אני מקבלת הודעה.

אז מה את אומרת על אחד מהיר אחרי הכל?
אני מביטה בהודעה בבלבול. כשאני מבינה את הפשר לחיי בוערות מכעס ואני מבינה שזה לוקאס; בנוסף מפני ששלחתי לג'ני את המספר והיא אישרה.
דבר איתי כשתרצה להתחיל לעבוד, אני שולחת וזורקת את הטלפון על השידה שלי. הוא רוטט שנייה אחרי.

את תמיד כל כך משעממת? התשובה שלו גורמת לי להרגיש כבדה. עצב ממלא אותי לשבריר שנייה ואז כעס.

אני לא עונה ועוצמת את עיניי, מנסה להירדם, חושבת על כמה שלעבוד איתו יהיה סיוט.
סתם. אני פנוי מחר אחרי בית הספר. הוא מעצבן אותי.

אני נאנחת. נדבר אז, אני מרגישה כל כך עייפה. אני מכניסה את הפלטפון להטענה וממהרת להירדם לפני שיספיק לשלוח לי משהו נוסף. 



אז זה היה הפרק הראשון בסיפור החדש!
אעלה עוד פרק מחר, תהיו מעודכנים

שלכם,

ג'ו.