סיפורים בהמשכים

"מה עשית?" הוא צורח עליה.
היא לא מפסיקה לבכות ולרעוד, חסרת שליטה.
"מה לעזאזל עשית?" הוא ממשיך ומאבד את עשתונותיו כבר. "איך יכולת, טארה? תסבירי לי! את מבינה בכלל מה יקרה עכשיו?"
"ב-בבקשה," היא מייבבת. "זה - ז-זה -"
"אני לא מאמין," הוא מליט את פניו בידיו.
"אתה אחי," צרחתה קורעת לב, אבל רגלה האזוקה לשולחן לא מאפשרת לה לגשת אליו.
"תשתקי," הוא מרים את ידו בכוונה להכות אותה. היא מתכווצת. הוא נאנח ומאגרף את ידו. "אני לא רוצה לשמוע אותך יותר! אני לא יכול להסתכל עלייך אפילו." הוא יורק לרגליה והיא מתמוטטת על הרצפה, בוכה עוד יותר, אם הדבר אפשרי.
הוא מסתובב ולא פונה לאחור. גם כשהיא צורחת את שמו. גם כשהוא שומע איך היא מנערת את האזיק לרגלה עד שכנראה הוא כבר חתך את עורה.
שתדמם, הוא חושב. מגיע לה.
הוא התחרט על זה למשך שארית חייו.

עם כל שנייה שבה האוטובוס התקרב לפארק התחרטתי יותר ויותר. הייתי צריכה להציע שניפגש בספריית בית הספר, ובמקום זאת אנחנו הולכים לעשות עבודת בגרות בביולוגיה בפארק. אני יורדת מהאוטובוס ומהדקת את הג'קט שלי כנגד הרוח הקרה. עוד מעט כבר יתחיל הסתיו, לעזאזל.
אני מתיישבת בספסל שקבענו והוא מגיע אחרי כמה דקות בלי שום ציוד לימודי. אני נאנחת ומוציאה את הקלסר שלי.
"אני מציע שנתמקד ברעל מבעלי חיים," הוא אומר עוד לפני שהוא יושב ועל פניו הבעה יהירה.

"גאוני," אני אומרת בלעג וממצמצת. "אוקיי, יש לי כמה אפשרויות לזה." אני פותחת את הקלסר לרשימה הארוכה שבה סיכמתי את כל מה שמצאתי בנושא בספרי האינציקלופדיה של אבא שלי, והוא רוטן.
"נחשים, קרפדות וצפרדעים, דבורים, דגים, לטאות -"
"איבדתי אותך," הוא קוטע אותי בעווית פנים. "כמה נושאים המורה אמר ש -" הוא מפסיק לדבר בחדות ומביט בשמים.
אני רואה את הטיפות הקטנות על הקלסר שלי ועוצרת את עצמי מלקלל.
"בואי, טרי," הוא קם ומחכה שאקום.
"לאן?" אני שואלת; אני שונאת כשדברים שלא אמורים לקרות קורים.
"למקום יבש וחמים שלא ייגרום לשנינו ולקלסר החשוב שלך להירטב," הוא אומר בעצבנות ומכסה את ראשו עם ג'קט הפוטבול שלו. אני קופצת את שפתיי וממהרת אחריו, מודה שהוא מדבר בהיגיון.
"ובכל זאת?" אני מתעקשת.
"הבית שלי נמצא דקה מפה," הוא אומר הקול רם כי הטיפות הופכות לגשם. אני מצמידה את הקלסר לחזי ונאלצת לרוץ כדי לעמוד בקצב שלו.
"אולי עדיף ללכת לבית קפה או משהו?" אני צועקת אליו. אני שונאת לבוא לבתים של אנשים. הוא כנראה מנחש שנלחצתי ומגחך, לא טורח לענות לי; דביל.

הגשם מתחזק במבול והוא מתחיל לרוץ, אני לא מתקשה לעמוד בקצב שלו להפתעתי. הייתי רצה הרבה ב-

לא. תפסיקי לחשוב.

אני כמעט נתקעת בו כשהוא עוצר בפתאומיות מול בית ענקי בן 3 קומות, מהיפים ביותר שראיתי. הוא גר באיזור העשירים, משהו שהייתי צריכה לנחש. לוקאס שולף מכיסו מפתח ופותח את דלת דקה שמובילה למין מרפסת פנימית שגדולה יותר מהסלון שלי, עם אח, ספות, ושולחן קפה שמתחתיו יושן כלב גדול למראה. שנינו נוטפים מפלים על פרקט העץ החדש למראה. אני לא מרוצה מזה שאני אצלו בבית, אבל זה עדיף מלחזור לגשם.
הוא פותח את דלת הכניסה הכבדה ואני נכנסת לסלון הכי יוקרתי שאי פעם ראיתי במו עיני; כל הרהיטים לבנים למעט הפרקט הכהה, שלוחן הזכוכית עם ערימות המגזינים שמולו טלוויזיה שטוחה וענקית עם מאגר דיסקים שהיו יכולים להספיק לי לשארית חיי. ניתן היה לראות מעט מהמטבח לפני שהמסדרון פונה בחדות שמאלה, ובקושי ניתן לראות מה המשכו חוץ מקירות אפורים ופרקט כהה שהמדרגות מסתירות ממילא.
"זין," הוא מקלל ומעיר אותי מחוט מחשבתי. כמוני, הוא ספוג מים ממש; שיערו רטוב עד שנראה שחור, הבגדים צמודים ומציקים, כבדים וכהים הרבה יותר, ועם כל צעד הנעליים חורקות. "טוב; נצטרך לעלות ולמצוא בגדים יבשים."
אני מהססת. "אולי כדאי שניפגש מחר או משהו. אני אזמין מונית הביתה."
הוא מסתכל עליי במבט מעוצבן. "לא, כי מחר ועד השבוע הבא אני לא יכול להיפגש; חוץ מזה, תירגעי. זה לא שאני הולך לעשות לך משהו רע."
אני מגלגלת עיניים אבל מחשבות מציקות מתגנבות לראשי, כשאב הבית יצא לעשן וחלק מהבנים הצליחו להתגנב -

תפסיקי לחשוב.

הוא מתחיל לעלות במדרגות ואני אחריו. הוא פונה כמה פניות בקומה השנייה ואנחנו נכנסים לחדר השינה, שלו כנראה. הוא פותח דלת בחדרו ומתגלה לפניי חדר אמבטיה מפואר וריחני, נוטף את הבושם הזה שלו.
"אוקיי, זה סופי," הוא נאנח. "שנינו מתקלחים עכשיו; אם קצת גשם נוגע לי ברהיטים אני נחשב כמת." אני מרימה גבה והוא נאנח, מתחיל לשכנע אותי.
אין לי מושג איך בסופו של דבר התקלחתי אצלו. כל העניין נראה לי מפוקפק אבל אולי זה בגלל שהתנהלות הדברים הייתה מוזרה מתחילת היום.
הסתבנתי בתחליב שהדיף ריח של וורדים, והנחתי שאינו של לוקאס כי אף פעם אין לו ריח כזה. אפילו חפפתי, הפעם בשמפו שלו שהיה היחיד שם. הוא השאיר לי חולצת טי וטרנינג שחור לפני שנכנסתי להתקלח, ואני לובשת אותם באי רצון, מקפלת וקושרת כל פריט כדי שלא יישתרכו מסביבי כמו שק ויהיו לא נוחים. נאלצתי ללבוש את החזייה הרטובה שעוד לא התייבשה, מה שלא היה נוח כי החולצה נדבקה אליה תמידית. טוב ששכנעתי אותו לשים את בגדיי במייבש; אם אנדרו היה רואה אותי חוזרת הביתה בבגדיו... אני לא רוצה לתאר לעצמי מה ייקרה.
כשאני יוצא ומוצאת מגבת לבנה ורכה אני מוקסמת מהריחות באוויר. על מדף נמצאים כל מיני בשמים שלא העזתי להתקרב אליהם כי היו באגף סביבות ה900$ ומעלה. אני לא נוגעת בהם ומתנגבת במהירות. אני מפתלת את שיערי לצמה שמגיעה כמעט עד מותניי כדי שלא יינטוף מים, ויוצאת, מוצאת אותו שכוב על הרצפה ללא חולצה. אני מכריחה את עצמי לא לבהות בחזו השרירי או בסט ארבעת הקוביות המושלם שלו, או בעורו השזוף - די, תרימי מבט - ומרימה מבט לעיניו שבוחנות אותי במבט מוכר לי עד כדי חלחלה.

"לך תתקלח," אני ממהרת להתיישב על הספה בחדרו. הוא מרים אליי מבט במהירות ומשפיל אותו כמעט מיד. בזמן שהוא במקלחת אני מרשה לעצמי לבחון את מדף הספרים שלו. אני בוחרת אחד שכבר קראתי ומלטפת את הכריכה. אני מתחילה לקרוא אותו כשהמים נפתחים אבל לא זוכרת ששמעתי אותם נסגרים.
כשאנ בעמוד 65 הוא מכחכח בגרונו ומקפיץ אותי, עומד רק בבוקסר וחושף את גופו החסון והשרירי, שאני מצליחה לא לבהות בו בכלל; כמעט.
"מצטערת," אני מחזיר את הספר למקום. הוא בוהה בי קצת ואז פונה להתלבש בג'ינס משופשף.
"את קוראת מהר. סיימת חלק ממש עבה ברבע השעה שהתקלחתי," הוא אומר. אני מחייכת מעט כי אין לי תגובה ממש.
הוא מחייך חיוך שובבי. "אז מה את אומרת על אחד מהיר?"
ובבת אחת מצב הרוח שלי יורד ואני מגלגלת עיניים.

"לכל עבודה יש 3 תתי נושאים."
"זאת הייתה בדיחה," הוא אומר בקול קטן ומתיישב לידי על הספה באיטיות כואבת. אני משתדלת לא להתרחק. "טרי. צחקתי."
"שיהיה, לוקאס," אני מושיטה יד לעבר הקלסר שלי ומתיישבת על הספה.
"באמת קראת לי לוקאס עכשיו?" הוא מעווה את פניו. "רק לוק, לא אוהב לוקאס."
"כן, אני מבינה אותך," אני אומרת בכנות שמפתיעה את שנינו. "אוקיי לוק, אז -"
"רגע. מה השם המלא שלך?" הוא קוטע אותי ומחייך חיוך עקום, כמו החיוך של אנדרו כשמצליח לפתור תשבץ בעיתון סוף כל סוף.
"אני מגחכת. "היית מת לדעת, נכון?"
"אל תהי כזאת," הוא משרבב את שפתו. "טרי. מה יכול להיות... ביאטריס?" הוא פוער את עיניו בתקווה.

"לא ממש," אני צוחקת כשאני רואה אותו מכווץ את גבותיו בריכוז.
"טרינה? קטרין? טורי? רגע, ויקטוריה?"
אני מצחקקת. "אתה ממש גרוע בניחושים."

"טוב, אני עוד אגלה," הוא מחייך וקורץ לי.
הצלחנו לסיים חמישית מהעבודה. כשהשמש מתחילה לשקוע אני מבינה שיש לי עוד בערך כחצי שעה להגיע הביתה ומפצירה בו להוציא את בגדיי מהמייבש כי אאחר. אני נכנסת שוב לחדר האמבטיה להחליף בגדים ואני מקללת בשקט כי החזייה עדיין רטובה. הוא שוב בוהה בי כשאני יוצאת. אני מגישה לו את הבגדים. "תודה."
הוא מתקשה להרים אליי את מבטו אבל מחייך. "בכיף. אנחנו נסתדר."
"כן," אני מחייכת חזרה. "כל עוד לא תבהה לי בחזה נסתדר מצויין."
הוא מסמיק קשות ומצחקק. אני אוספת את דבריי ומנופפת לו לשלום כשאני יורדת במדרגות. הוא יוצא מיד אחרי ומרשים אותי כשהוא יורד בהן אחורית.
"איך את חוזרת?" הוא שואל.
"מונית, כנראה," אני אומרת בהיסח דעת כשהפלאפון רוטט; הודעה מג'ניפר.
"את רוצה טרמפ?" הוא מרים גבות בתקווה.

האמת היא שמה שאני רוצה זה להתרחק ממנו ככל האפשר כי כאב הראש היומי שלי מתחיל. "לא, תודה."
"באמת, יש לי אוטו -" אני מבינה לפי הבעת פניו שהוא נופל עוד לפני שרגלו מתעקמת. אני מנסה לתפוס את ידו ויוצא ששנינו נגררים מטה אבל הוא תופס במעקה ומייצב את שנינו. אני נושפת את האוויר שעצרתי בריאותיי. המבט שלו תופס אותי לא מוכן, הוא נראה כל כך מבולבל ופגיע כמו שלא ראיתי אותו מעולם. ואני רואה אותו על בסיס יומי כבר חמש שנים.
"תודה," אני ממלמלת.
"כן. אוקיי," הוא ממצמץ וההבעה ההיא נעלמת. "אז אני יכול בבקשה להסיע אותך?"
אני  שוקלת את זה לרגע; מה זה כבר משנה, בעצם? "טוב."
הוא מחייך ודוהר במדרגות לחטוף את המפתחות מהדלפק. ההתנהגות הזאת שלו מפתיעה אותי.

עד שאני נועלת נעליים הוא כבר פתח את הדלת ולוחץ על כפתור. קאדילאק אדומה ויפיפיה מהבהבת בזמן שרוח קפואה נושבת לתוך הבית. זה לא הב.מ.וו הכסוף שאיתו מגיע לבית הספר בדרך כלל.
"בואי," הוא אומר ונועל את הדלת אחריי. אני נכנסת למושב הנוסע והוא מדליק מזגן ורדיו.
אני מדריכה אותו לנסוע לבית קפה שנמצא שתי דקות מהבית שלי כי אני לא רוצה שידע איפה אני גרה. כששיר שאני אוהבת מתחיל להתנגן אני מתופפת באצבעי על ברכי והוא רואה בזה סימן להתחיל לשיר. הוא שר בקול רם ובזיופים וגורם לי לצחוק עד שבטני כואבת.
אני נפרדת ממנו בחיוך.
כשאני עולה במדרגות הצדדיות שמובילות לגינה של ביתי, מדרגות שרב השכבה שלי עוברת בהן כמעט יום יום ולא מודעת לעובדה שאני גרה שם, אני מכריחה את עצמי להפסיק לחייך ולהירגע. מה כבר עשיתי? למדתי ביולוגיה.
תפסיקי לחייך, טיפשה.

איך את מחייכת ככה כשסינתיה מסתכלת עלייך מלמעלה, תקועה בגיל 14 לנצח, עם חולצתה מוכתמת בדם?
עד שאני מגיעה הביתה אני כבר לא מחייכת, ולוקחת כדור נגד כאב ראש. זה לפחות מה שאחי אמר לי שהכדור הזה. הוא בטח החליף את התווית מכדורי הרגעה, כי אני תמיד נהיית ישנונית ועצלה אחרי לקיחת כדור. אבל שיהיה.
אני נרדמת בחדרי מול הטלוויזיה כשריחו של לוק דובק למצעיי וממלא את אפי.