סיפורים בהמשכים

הוא הגיע לכיתה בשנה שעברה, עיניו הירוקות בהירות כל כך, ושיערו בצבע הפחם יוצר ניגוד מושלם, שלא לדבר על כך שעורו הכהה גורם לו להיראות כמו אל. כמה וכמה בנות מריירות ומרכלות עליו בלי הפסקה, אפילו בשכבה מעלינו. הרכילויות עליו לא מפסיקות, אבל אחרי שהתרגלו לנוכחותו הבולטת הן נרגעו מעט.הוא לא מדבר עם הרבה אנשים. הוא התחבר לאלכס, שהיה מתבודד ומוזר עוד מאז בית הספר היסודי. הם יושבים ושותקים רב ההפסקות, רב השנה.
מידי פעם כשיצאתי עם חברות למועדונים הייתי רואה אותו, רוקד עם בחורה אקראית בין ידיו, שנראית כאילו מוכנה לעשות הכל כדי להמשיך להיות צמודה אליו. לפעמים הייתי רואה אותו עם החבורה של הספורטאים בבית הספר, משחק כדורגל, כדורסל, סתם מתאבק.
אני לא יכולה להכחיש שהוא נראה טוב. אף אחד לא יכול להכחיש את זה. אבל משהו בו, במבט שלו, באווירה המשונה שמקיפה אותו... משהו תמיד גרם לי להסתייג ממנו.
זה לא פחד, זה יותר כמו שלט אזהרה בלתי נראה שמודבק לו על המצח ומוריד ממני כל חשק להמצא בקרבתו.
אז איך זה שהמזל שלי, נוראי כמו תמיד, גרם לי להיתקע איתו בחינוך גופני? אחת מהבנות היחידות שלא מפנטזות על לאבד את בתוליהן איתו מכל העיר, ואני נתקעת איתו לחודשיים של אימונים?
"התפקיד שלך הוא לגרום לעבדו איתה על קרב מגע, כדורסל, וכדורעף," קוראת לו המאמנת. היא מפנה אליי את העט שלה אליי מבלי להרים מבט מהספר שלה. "התפקיד שלך הוא לגרום לו לרוץ מהר יותר ב5 שניות, לפתח סיבולת, וקוארדינציית עין-יד."
ליב, חברתי הטובה, צוחקת לידי. "יופי ממש. כאילו שאת יודעת בעצמך לעשות משהו מאלה."
אני מגחכת לדבריה. ומעיפה בה מבט ציני. מבטי עובר למאמנת, שקוראת בכל פעם לבן אחד שנמצא בבגדים המסריחים של מדי הספורט בבית הספר, ולבת אחת שנמצאת במדי הבנות הצמודים, ונותנת להם הכוונה מדוייקת. זוג עיניים מנסות לתפוס את מבטי.
הוא מחייך אליי חיוך פלרטטני שגורם לי לעקצוץ בעורפי, כאילו מישהו נושף עליו, ואני מחזירה לו חיוך חסר שיניים מתוך נימוס.
כשכולם מחולקים לזוגות היא שולחת חלק לעבוד בחוץ וחלק באולם, ואותנו מעיפה החוצה. הוא מצטרף אליי בדרכי לקחת את התיק שלי עם בקבוק מים בידו. כמה בנות בוהות בו ללא בושה בזמן שהוא מעז להיכנס אחריי למלתחת הבנות.
"תומי, אסור לבנים להיכנס לכאן," בלונדינית שאני לא זוכרת את שמה קוראת לו בקול מתוק מידי, לבושה רק חזיית ספורט.
"אל תקראי לי תומי, קסנדרה," קולו חסר סבלנות אבל הוא קורץ לה. "אז ליה, שנלך קודם ליער?"
"אם זה המשפט הכי טוב שלך אלוהים יודע איך אתה מצליח לכבוש כל כך הרבה בנות," אני מקניטה אותו.
הוא לובש הבעה נעלבת. "אאוץ'. להגנתי, עדיין לא ניסיתי להתחיל איתך אפילו. היער פשוט פחות מאוכלס באנשים מעצבנים."
"מי זה בדיוק ב'אנשים מעצבנים'?" אני מצחקקת ומתחילה ללכת לעבר הדלת, הוא אחריי.
"קסנדרה, למשל." הוא מחייך כאילו הצחיק את עצמו.
אני צוחקת ומעט מההרגשה המסתייגת כלפיו נעלמת. "טוב, תומאס. אני מסכימה לבוא איתך ליער."
"יופי; הבאתי קונדומים," חיוך ענקי ומסנוור נפרש על פניו.

"תהנה איתם עם קסנדרה, לא איתי," אני מצקצקת בלשוני ואנחנו כבר ליד היער. "בוא נתחיל לעבוד על... מה זה היה, קוארדינציית עין-יד?"

להפתעתי הוא צוחק. הצלחתי לגרום לו לעבוד במשך חצי שעה שבה הוא הוריד חולצה מרב החום, בזמן שישבתי בצל על דשא רך ולא עשיתי כלום.
"אוקיי," הוא נופל לידי, מתנשף. "בפעם הבאה את עובדת, אישה. אף פעם לא ידעתי שאת יכולה להיות כל כך אכזרית!"
 אני מצחקקת. "תתפלא."
"את ממש לא המלאך שאת נראית," הוא מנסה להסדיר את נשימתו.
אני מרימה גבות בפליאה. "כן, טוב. אתה גם לא מלאך וגם לא נראה מלאך." יותר לכיוון של אל, אבל אני שותקת.
הוא צוחק שוב. "זה הולך להיות חודש כיפי."
"אני הולכת לענות אותך," אני אומרת כתגובה.
"שכחת שגם אני יכול להגיד לך מה לעשות?" הוא מרים אליי מבט ועיניו כאילו אפופות סוד. משהו בחיוכו מחזיר את ההסתייגות הזו שהייתה לי לפני כשעה. אני מכחכחת בגרוני אבל מכריחה את עצמי לחייך.
"מה קרה?" הוא שואל. "עבר לך צל על הפנים, ליה."
אני מביטה בו בהלם. "מה? כלום."
מבטו מרצין, "אוקיי."
בשבוע הראשון הכל הולך חלק. אנחנו עובדים בשיעורי ספורט ומחוץ, ואני מריצה אותו כאילו אין מחר. עד הסופ"ש הוא כבר רץ מהר יותר בשתי שניות מהרגיל. איתי הוא החליט לעבוד על לקלוע סלים ואז על לתת אגרופים, זה מה שהודיע לי בסוף השבוע. השבוע הראשון מוקדש לו, השבוע השני מוקדש לי, והשבוע השלישי מעורבב. כשהודענו למאמנת היא הנהנה בחיוך מסופק.
בשבת לקחתי אותו לסטודיו הישן שלי, שמנהלת אותו חברה של אמא שלי. היא הסכימה להלוות לי אותו לשלוש שעות כי ממילא הוא סגור באותו יום.
אמרתי לתומאס להביא המון מים. הבאתי דיסק של מוזיקה ומגבר.

הוא נכנס, כל צעד שלו נשמע על רצפת הפרקט הבהירה, ובבואתו משתקפת מכל ארבעת הקירות שהם בעצם מראות, כמו גם בבואתי שכוללת עיניים אפורות ושיער בהיר ערמוני. מבטו מבועת, להפתעתי.
"היי," אני מעירה אותו מחוט מחשבתו. הוא ממהר לחייך חזרה.

"היי, ליה," עיניו מקובעות עליי במידה מוגזמת. "לאן הבאת אותי?"
"קוארדינציית עין יד," אני אומרת. "אני הולכת ללמד אותך לרקוד."
הוא צוחק. "את רצינית?"
"הכי שבעולם. המאמנת הבטיחה לי בונוס."
חיוך ממזרי על פניו. "נתחיל עם פלמנקו?" הוא שם יד על חגורת מותניי בליטוף איטי.
ההסתייגות הזאת עולה בי שוב, ומשהו במבטו גורם לכך. "אתה עוד לא מוכן לפלמנקו. נראה איך תתמודד עם וואלס."
"רגע, את הולכת ללמד אותי סלונים?" הוא עוזב אותי ופוער גבות. אני מהנהנת ומפעילה מוזיקה.
השתדלתי לגעת בו כמה שפחות ורקדתי איתו רק לקראת הסוף של שלושת השעות שהוקצו לנו, כי קרנה ממנו תחושה של אי שקט מטורף.
"יש ריקוד שאני זוכר עוד ממזמן," הוא אומר להפתעתי. "תרקדי איתי?"
"אני לא מכירה אותו," אני מבטלת זאת בהינף יד אבל הוא תופס את ידי ולראשונה עולה בי פחד.
"בבקשה?" את לא צריכה לזוז אפילו," הוא מביט לתוך עיניי ואני נאבדת במבטו. אני מהנהנת מבלי משים. למה הסכמתי?
הוא מזמזם את המנגינה בקול ערב להפליא. אני מצחקקת כשאני מבינה; פלמנקו. זה מהריקודים הכי חושניים שיש, והוא מפתיע אותו בזריזות צעדיו. אני מתחילה להרגיש לא בנוח כי לאט לאט הריקוד נעשה חושני מידי.
"אתה רוקד מקסים," אני ממהרת לקטוע אותו בחיוך שאני מקווה שלא נראה מאולץ. "לא נראה לי שנצטרך לחזור לכאן."
הוא מחייך חיוך מוזר. "אוקיי."

אני מקבלת ממנו מסרון בשבת: "מחר אני לוקח אותך לקלוע סלים בבוקר, בסדר?"
"מה עם לישון?" אני עונה לו.
"שום לישון. נקמה על השבוע מהגיהינום שעשית לי."
אני נאנחת. עם ליב בקושי נפגשתי, כי שיבצו אותה עם מישהו מקבוצת הכדורעף שהחליט שהיא צריכה לצאת איתו לכל ריצה שהוא יוצא אליה; היא מתעבת אותו, אבל אני חושבת שכל השכבה שמה לב שהוא דלוק עליה. אנני שכבה מעליי והיא לומדת לבגרויות, כך שאין לה שום זמן. והאמת, שאין לי כוח למישהו אחר חוץ מהחברות הטובות שלי.
הוא מתקשר אליי בשמונה בבוקר ואומר לי את הכתובת. אני מאחרת בחצי שעה.
אני נכנסת לאולם כדורסל ריק ורואה אותו חסר חולצה, מתמתח במכנס כדורסל רחב וקצר. לא לבהות יותר מידי, ליה.
"תעשי כמה סיבובי ריצה ותבואי למתיחות," הוא מבזיק לי חיוך. אני עושה שלושה סיבובים ומצטרפת אליו. אחרי כמה דקות הוא מתרומם ולהפתעתי מרים אותי ממותניי בקלות רבה. "קחי כדור," הוא מעביר את ידו על גבי בליטוף תוך כדי שהוא פונה למחסן. הוא זורק לי כדור ואני תופסת בקושי.
"תראי לי מה את שווה," הוא אומר בחיוך מסנוור ואני נאנחת; אני כל כך גרועה בזה. כמובן שאני לא מצליחה לקלוע.
הוא מצחקק ורץ אחרי הכדור. הוא נעמד לידי ומסביר שצריך לפגוע בריבוע השחור לפחות, בצדדים חזק יותר ובמרכז חלש יותר, שעדיף לא לנסות לקלוע בקו ישר אלא לתמרן אותו בזווית הנכונה עם הלוח כדי שייכנס לסל.
אני מצליחה בניסיון השני.
"נחמד," הוא אומר. "אבל אין לך טכניקה בגרוש, ליה." הוא אומר לי להחזיק את הכדור ונעמד מאחוריי. הוא נצמד אליי וממקם את זרועותיי ואגני, ופיו באוזני, וכשאני קולטת עד כמה הוא קרוב אני נרתעת.
"די, תומאס," אני ממלמלת וזורקת עליו את הכדור כדי לדעת שזרועותיו מחזיקות במשהו אחר.
"מה?" הוא נראה מבולבל.
"כשאני אימנתי אותך אתה לא ראית שנצמדתי אלייך בריצות, נכון?" אני אומרת בגלגול עיניים ובלא מעט כעס. "אז גם אתה תפוס מרחק."

הוא מגחך עם ניצוץ משונה בעיניו. "אוקיי, ליה. אני מצטער."
"טוב," אני עונה עדיין בגישה של התקפה.
"תנסי שוב?" הוא זרק אליי את הכדור.
באותו היום נסעתי עם ליב לאיזה מועדון. שם פגשתי את כריס, שהוא נראה ממש טוב. ממש. התנשקנו אחרי שעתיים של היכרות. יומיים למחרת כבר היה לי חבר וכולם ידעו על כך. ליב לא הייתה מרוצה כל כך, ומתברר שגם תומאס לא כי בפעם הבאה שנפגשנו הוא היה ממש גס רוח. אבל מה אכפת לי? הוא רק הפרוייקט שלי בספורט.
בכל פעם שקלעתי כדור, או ניסיתי להנחית כדורעף, או קפצתי את ידי לאגרוף בתנוחת הגנה מס' 2, עיניו החומות המדהימות של כריס עלו לנגד אליי וכך הכמיהה לשפתיו. הוא בא לאסוף אותו מבית הספר אחרי שסיים ללמוד בבית ספר אחר בעצמו, במרסדס אדומה, ממש כמו מתוך חלום.
אחרי עוד יומיים תומאס החליט לעבור לקרב מגע.
הוא הגיע שוב חסר חולצה והפעם בג'ינס קרוע, ואני בגופייה שחורה ומכנסונים בהירים, שנחר כשראה אותם.
"תפסיק להיות חמור," אני משיבה לו ומתמתחת. "התאמנת על הריצות?"
"כן," הוא מצטרף אליי למתיחות בקרירות. אולי זה כי חשבתי על השרירים של כריס, אבל פתאום קפץ למוחי עד כמה שתומאס נראה טוב.
הוא מוציא כמה מזרונים ומפזר אותם על רצפת האולם, וקורא לי.
"את זוכרת את מה שלימדתי אותך?" הוא שואל.
"כן."
"אוקיי, נתחיל לאט," והוא תוקף. אני לא מספיקה לחסום אותו והאגרוף שלו מדגדג את לחיי. הוא נאנח. "אוקיי, נתחיל אולטרה-לאט."
 הוא מפיל אותי על המזרון כל כך הרבה פעמים שההבעה הזועפת נעלמת מפניו ונותר שעשוע טהור. אני קמה ורוטנת בכאב.
"יודעת מה? הנה, אני לא זז," הוא נעמד בפיסוק באמצע המזרונים עם ידיו משולבות מאחוריי גבו, ושמץ של חיוך על פניו. "תנסי להפיל אותי."

אני נוהמת ומסדרת את שיערי, צועדת לקראתו בשפתיים קפוצות. הוא לא מתאפק מלחייך ומביט בי כמו נץ עם העיניים האלה שלו.
הרגשה חמימה מתפשטת בבטני ואני זוקפת את כתפיי, לוקחת תנופה בביטחון מוחלט וקופצת על גבו בצעקה.
זה היה נראה לי נורא חכם עד לפני הרגע שאני נאבקת להישאר על גבו, אבל בקושי גרמתי לו לבתכופף לאחור, הוא מנער מעט את כתפיו ואני נופלת בצווחת הפתעה.
"אמרת שלא תזוז!" אני מוחה. הוא מצחקק ומתנצל.
אני מנסה לדחוף, לדגדג, למשוך, לקפוץ עליו שוב, ונותנת לו גרופים בבטנו, מה שכואב יותר לי מאשר לו. הבן אדן פשוט סלע. אני מקיפה אותו בסיבוב איטי כשתכנית מתגבשת בראשי. כשאני מאחורי אני נותנת לפלג גופי העליון להתכופף לצד אחד ועם הרגל שלי דוחפת את המפרק שמאחוריי הברך עד שהוא מאבד שיווי משקל. אני מוסיפה לזה משיכה בכתפו והוא נופל.
מבטו מופתע ואני מחייכת. "לא רע," הוא ממלמל. "השלב הבא:" והוא מזיז את רגלו בשכיבה עד שנתקל ברגלי ומפיל גם אותי על המזרן. אני לא נכנעת ומתחילה להיאבק בו, בעודו מחייך משעשוע. כשאני כמעט מצליחה להפוך אותו חזרה על גבו הוא הופך אותי על גבי ומתיישבת עליי.
"זה היה חמוד," הוא מצחקק. אני מפתיעה אותו ומצליחה להתהפך כך שאני ישובה עליו. הוא מתרומם על מרפקיו ואני תופסת בחולצתו כאזהרה.
הוא מחייך בסיפוק. "למדת משהו ממני."
"אל תעז לקחת על זה קרדיט," אני מתנשפת ומחייכת. לפתע הוא מתקרב אליי וכל מה שאני יכולה להרגיש זה חום גופו. רגע... כריס.
אני ממהרת לקום והוא תופס בידי, כמעט גורם לי ליפול שוב. הוא מחזיר כל טיפת הסתייגות שהייתה לי ממנו לפני שבועיים והיא ניצבת כחומה.
"מה קרה?" הוא שואל וקם בעצמו. אני מנערת את ידי ממנו בכעס.
"יש לי חבר, ואני מחבבת אותו, ולא אותך, חתיכת אידיוט."
פניו זועפות. "נו אז מה שיש לך חבר?"
"אני לא הולכת לבגוד בו! ואני לא רוצה שום דבר איתך מעבר לפרוייקט בספורט," אני צועקת עליו. מבטו נהפך רצחני ואני ממהרת לצעוד לכיוון היציאה.
"תסתובבי," משהו בקולו מוזר - כן, אני אסתובב עכשיו. הוא קרא לי, אני צריכה להקשיב לו. לעשות מה שהוא רוצה.
דמעות עולות לעיניי. "תומאס? מה אתה עושה?"
"את עומדת יפה ומקשיבה לי עכשיו, ליה," מבטו רצחני אך קולו מהפנט. אני מבינה את זה מאוחר מידי, מהפנט של ממש. "את לא רוצה שום דבר איתי? אני יכול לגרום לך לרצות, ילדה. כל הזמן הזה אני מנסה וכלום, את פשוט בבועה שלך עצמך! יש לך מושג כמה קשה זה לא להשתמש איתך בכוחות שלי?"
אימה משתטלת עליי. "תומאס, תפסיק," אני מגלה שאין לי קול וזה יוצא כלחישה. הוא נראה כאילו הוא דומע לרגע, רק לרגע.
"תנשקי אותי," הוא אומר וצמרמורת עוברת בי. גופי לא מקשיב לי ופוסע לעברו. אני עולה על קצות האצבעות ומדביקה את שפתיו לשלי. הוא כורך את ידיו סביבי בעדינות ולרגע כל מה שאני רוצה זה את תומאס; הריח שלו, המגע שלו, הוא ורק הוא.
הוא מצמיד אותי אליו ועיניו לוחשות לי פקודות. אני מורידה את החולצה שלי.
"לא!" אני צורחת כשאני מבינה מה אני עושה. אני ממהרת להחזיר אותה, רועדת. הוא מחייך חיוך עצוב שגורם לי לצמרמורת רעה וניגש אליי באיטיות.
"עכשיו אני לא אשתמש בכוחות שלי יותר, בסדר?" הוא אומר בקול שקט. אני נושכת את שפתי בפחד והוא שם יד על לחיי. "תגידי לי את האמת, בבקשה. תגידי לי אם זה עושה לך משהו, ליה, כמו שזה עושה לי."
הוא רוכן אליי ונושק לי בעדינות, בתשוקה, ואני לא מכחישה ביני לבין עצמי שזה גורם לי לפיק ברכיים. אני לא מביטה בו כשהוא מתנתק ממני ורק רועדת בידיו. הוא אוחז בסנטרי בעדינות, כאילו אשבר. "ליה?"
"כבר אמרתי לך, תומאס," אני אומרת בקול רועד. "לא. עכשיו תעזוב אותי."
"אני מרגיש את זה," הוא אומר לי. "והרגשתי איך את כמעט נפלת. אל תשקרי לי."
"זאת פקודה?" אני אומרת בארסיות. הוא לא מגב אבל גופו מתקשח והוא מרים את מבטי בכוח.
"אני רוצה שתתנפלי עליי," הוא לוחש ועיניו מהפנטות אותי. השפתיים העבות שלו, השיער שלו שנופל בצורה המושלמת, העיניים המדהימות האלה. הזרועות השריריות שלו שאוחזות אותי. אני רוצה אותו. בתוך תוכי משהו צורח אבל אני מתנפלת עליו בנשיקות, מנסה להצמיד את גופינו כמה שיותר. הוא מזיז את שפתיו בקושי כנגדי ואני מכניסה את לשוני לפיו. חולצתי יורדת במהירות וכך גם המכנס שלי, ואני מנשקת אותו עד שכמעט אין לי אוויר.
הטעם של שפתיו משכר, והריח שלו, ריח של בושם ונענע, ממלא את כל מחשבותיי.
הוא מנתק אותי בעדינות ואני מתנשפת מהכמיהה אליו.
"תפסיקי," הוא אומר בקול רועד. ברגע שהוא מסיים לדבר אני מרגישה כמו בלון שהוציאו ממנו את כל האוויר. כשאני חצי עירומה מולו, פיו עדיין כנגד פיו, הוא מאגרף את ידו ועוזב אותי. "אלוהים אדירים, ליה. אני מצטער."
אני לא מגיבה בהתחלה. מעכלת את מה שקרה.
"תתאמן על הריצות שלך, תומאס," אני אומרת בקול רועד ומתלבשת. הוא מסתכל עליי בעיניים דומעות. "וצא לי מהחיים."
ואפילו שהוא כל כך ניצל אותי עכשיו, אני באמת לא מצליחה לדמיין את החיים שלי לפני השבועיים האלה, עם כל הבדיחות שלו, העידודים שלו, המבטים העצובים שעולים על פניו.
הוא בועט בספסל עץ והופך אותו, גורם לי לקפוץ. אני לובשת את התיק שלי. הוא מתחיל להכות את הקיר, ואני נבהלת כשחלקים מהקיר נופלים לרצפה.
"תפסיק," אני אומרת. "תומאס, די!"
הוא מתעלם ממני וממשיך. אני נושמת עמוק וניגשת אליו. אני לא יודעת למה. לא מגיע לו שאפילו אירק לכיוונו. הוא מתעלם ממני עם דמעות בעיניו ומכה את הקיר כל כך חזק עד שפרקי אצבעותיו כבר מדממים. אני שואפת אוויר בהלם. שפתיו נקפצות והוא ממשיך.
"לכי כבר, ליה," הוא מסנן. "אני לא רוצה לפגוע בך יותר."

אני לא מצליחה להגיב. הוא מפסיק כדי לקחת נשימה ואני נעמדת בינו לבין הקיר בפנים מבוהלות ובדופק מהיר מידי.
הוא מתבונן בי, עומד להתפוצץ. "זוזי. מה את עושה?" קולו חנוק.
"אני לא יודעת," אני מביטה בו בחוסר אונים. "אתה מדמם."
הוא מביט בי בהפתעה גמורה, עיניו משקפות רגש סוף סוף, כמראה לסערת הרגשות שמתחוללת בתוכי. שפתו רוטטת ואני לא מהססת למשוך אותו אליי. אני נופלת לרצפה יחד איתו ומחבקת אותו בחיבוק הכי ארוך שהיה לי בחיים. הוא מתייפח בזרועותיי וליבי נכמר.

"אני מצטער," הוא אומר תוך כדי בכי. "אני מצטער."
"תשתוק כבר," אני ממלמלת ונושכת את שפתי בהבנה שזה יצא חסר סבלנות. במקום זה אני לוקחת את ידיו בידי ומשתמשת בקצה חולצתי לנגב את הדם. הוא מושך באפו ויפחותיו נרגעות. אפיו מעוקם בכאב. אני ממשיכה ולוחצת את הבד כדי לעצור מעוד דם לזלוג. הוא חושק שיניים בכאב.
"תודה," הוא לוחש, גופו עדיין רועד.

"מה אתה?" אני פולטת מבלי לחשוב.
מבטו עצוב כל כך. "אני מקולל, ליה. אני מפלצת, ואני מצטער שראית את זה. אני מצטער שעשיתי לך את זה."
אני נאנחת. "אני לא אסלח לך על זה."
"אני יודע."
"אבל אתה צודק," אני אומרת כשהרגשות שלי סוף סוף סודרו במקומם ואני יכול להבדיל ביניהם. "שיקרתי."
הוא עוצם את עיניו. "מה זה כבר משנה?"
"אל תפגע בעצמך יותר."
הוא מרים מבט לעיניי. "את משהו מיוחד, את יודעת?" חיוכו עצוב.
"כן, תודה," אני אומרת. "עכשיו תפסיק עם כל המחמאות וצריך לחטא לך את הידיים."
הוא מושך באפו שוב ומהנהן. אני עוזרת לו לקום אבל מגלה שרגליי רועדות בהליכה.
אני מוציאה מהתיק אלוורה שאני תמיד נושאת איתי כנגד כוויות, כי העור שלי בהיר ונוטה להישרף מהר בשמש החמה של קליפורניה. אני מורחת מעט על ידיו, ומוציאה מהתיק שלו תחבושות בד שאני יודעת שהוא משתמש בהן ככפפות מאולתרות להילחם איתן. אחרי מסיימת לחבוש את ידיו ומרימה מבט לעיניו המושפלות. אני מרשה לידי לתפוסבלחיו ואגודלי עובר על עצם לחיו בזהירות. הוא ממאן לפגוש בעיניי.
"תומאס."
"מה?" הוא פולט בקול קטן.
"תפסיק עם זה," אני אומרת בקול עדין ככל שאני יכולה.
הוא מרים את מבטו אליי ומניח את ידו על ידי שעל לחיו, משעין את פניו עליה. "אלכס צדק; לא מגיע לי שתהיי שלי."

אני מחייכת. "מי שואל אותו בכלל?" אני גוררת אותו לחיבוק.
"את מלאך, ליה," הוא ממלמל ונושק לצווארי. "המלאך הפרטי שלי."
אני מתכרבלת בחיקו. "ואתה הקללה הפרטית שלי."
גופו מתקשח אבל אני מלטפת את חזו המוצק עד שהוא נרגע מדבריי.
"זה נשמע בסדר כשאת אומרת את זה," הוא מודה.
"אין בך שום דבר לא בסדר, תומאס," אני אומרת בשקט. "אתה סתם קנאי."