סיפורים בהמשכים

"מה אם ניקח את התיק שלי, נארוז קצת אוכל ומים," אשטון עוצר לחשוב לרגע. "אולי גם את הכדורגל למקרה שיהיה משעמם. ואז נברח?"
אני בת התשע מצחקקת ומתכסה בשמיכה הלבנה הדקה עד סנטרי. "אשטון, די להיות כזה פחדן. לא יעשו לך כלום מחר, אתה מצטיין כבר יותר משבוע."
כשהוא לא עונה אני מעיזה להתכופף מעט ממיטת הקומותיים כדי להביט בו, לא מכוסה בכלל במיטה התחתונה, בוהה באוויר במבט מרוכז.
"תפסיקי להתכופף, המלצמות רואות אותך גם בחושך," הוא אומר בלי למצמץ בעיניו הירוקות.
"אני יודעת," אני עונה בכעס ומסתובבת עם פניי לקיר, גורמת לצירי מיטת הקומותיים לחרוק.
"את כועסת עליי עכשיו?"
"לא."
שקט. "באמת?"
"לא."
"לא התכוונתי, נאלה. סליחה שאמרתי ככה." כשאני נזכרת בזה בכל יום ויום אני מבינה כמה מדהים זה שילד בן שמונה הבין דברים כאלה. הוא היה כל כך הרבה יותר טוב וחכם ממני.
"טוב."
"את באמת סולחת לי?" הוא אומר.
"אולי מחר בבוקר."
"טוב. לילה טוב, נאלה."
מחר בבוקר הם לקחו אותו כאילו הכל בסדר, אבל הוא נעלם. שמונה שנים מאז, והוא נעלם.
לפעמים זה מכה בי, העובדה שלא סלחתי לו על משהו כל כך טיפשי. לעולם לא תהיה לי הזדמנות.
אלוהים, כמה שאני שונאת את עצמי.
-

"נאלה?" המגישה בחדר האוכל בוהה בי בעיניים חסרות סבלנות.
"כן, סליחה," אני מחייכת קלושות. "בלי שעועית."
"בתיאבון, מותק."
אני מתיישבת עם מגשי בשולחן; כל שולחן הוא לאחד אחד והם מפוזרים באקראיות כך שלא נוכל לדבר אחד עם השני. חדר האוכל נמתח על גבי קילומטר מזדיין כדי לוודא זאת. אני אוכלת, אבל היום האוכל מרגיש חסר טעם ואני צריכה להכריח את עצמי לבלוע. עדיין אני מצליחה ליצור קשר עין עם אנני, שיערה האדמוני תמיד עוזר לי למצוא אותה בים האנשים.
אם ארים את אגודלי אוכל לכסות את ראשה איתה, ועדיין היא מנסה להגיד לי משהו עם עינייה. אני מביטה לכיוון ורואה את קסנדרה מרטיבה - לא, מלקקת את שפתיה במוגזמות, עיניה נעולות על משהו. על מישהו, יותר נכון, על ברנדון שקורץ לה כל כמה שניות.
אני מחזירה את מבטי לאנני ומגלגלת עיניים במוגזמות.
ופתאום הדלת נפתחת וכולנו נעמדים בבהלה; קסנדרה המטומטמת הפילה את המגש שלה תוך כדי. שני אנשים עם מדים של הצבא נכנסים לחדר, בוחנים אותנו. הם ננעלים במבטם על נער שאני מתלבטת מה שמו... סטיב. הוא בולע רוק כשהם ניגשים אליו.
ביציאה מחדר האוכל הוא מעיף מבט לאחור, וצמרמורת עוברת בי; יכול להיות שלוקחים אותו לתמיד?
ממבטה של אנני אני מבינה שהיא חשבה את אותו הדבר. עיניה פעורות כשכולם מתיישבים חזרה. נראה שלאף אחד כבר אין תיאבון, ואני הראשונה לזרוק את מגש האוכל שלי. אנני פוגשת אותי מחוץ לחדר האוכל ועיניה דומעות. היא תמיד נלחצת בטירוף כשמשהו חריג קורה.
כשאני מסתובבת ממנה אני נתקעת בקיר. אני מגלה שהקיר הזה הוא בעצם גבר שתמנשא מעליי בשני ראשים, עם מבט מת בעיניים.
"את נאלה?" הוא שואל.
זהו. הם באו לקחת אותי כמו שהם לקחו את אשטון וסטיב. הנשימות שלי מתגברות. אני מסתובבת במהירות ורצה לעבר ראשה האדמוני והמתרחק של החברה הכי טובה שלי, אנני. אף פעם לא היה מגע ביני לבין אנשים אחרים למעט רופאים.
"אנני," אני אומרת בקול רם מספיק כדי שתשמע. היא מסתובבת ומתבוננת מבועתת מאחוריי.
קצות אצבעותיי מספיקות לרפרף על זרועה לפני שיד חזקה חופרת טפרים בכתפי וגוררת אותי לאחור.
"הרושם הראשוני שלך עליי לא כל כך טוב, נאלה," האיש אומר. "תתלווי אליי." אני בולעת רוק והולך אחריו, ברכיי רועדות. אני מעיפה מבט אחרון באנני ולוחשת לה כמה שאני אוהבת אותה; שפתה רוטטת כשאני מסתובבת חזרה אל הבריון המגודל. הוא מוביל אותי מחוץ לבניין, שם מחכה לי גבר זקן במדים; העיטורים בצד השמאלי של בית חזו נראים כאינספור.
"נאלה?" הוא שואל. אני מהנהנת. הוא מתקרב אליי שלושה צעדים יותר מידי ובוחן אותי בעיניים כחולות בהירות כל כך עד שהן כמעט לבנות, העור הרפוי של עפעפיו מכביד עליהן. הוא מכחכח בגרונו ומהנהן. "כן. את תהיי לנו מועילה."
דמעות עולות לעיניי כשהוא פותח בפניי דלת של רכב שחור שלא ראיתי שעומד שם בכלל.
"בבקשה," הוא אומר ומביט בי בקוצר רוח, בעיניי ינשוף. אני נכנסת בצעד רועד ומועדת כשאני עולה אל המושב. הבריון חוגר אותי ברטינה וסוגר את הדלת בטריקה. אני פולטת נשיפה רועדת ומליטה את פניי בידיי הרועדות עוד יותר. מה הולכים לעשות לי? לאן אנחנו נוסעים? אני, שהייתי מועמדת להעפה מהתוכנית מאז שאני זוכרת, דווקא אותי לוקחים?
ואולי תמיד בעצם לקחו את הלא טובים. אולי הם רוצים להיפטר ממני; לירות בי למול הים ולתת לגופתי לשקוע אל סודות המצולות; לשרוף אותי ולפזר את האפר שלי כך שאף אחד לא ידע שהוא נושם אותי. לדקור אותי ולקבור בחולות המדבר. אלוהים אדירים.
קרקוש מתכת מסיח את דעתי וגורם לי לקפוץ. באפילת הרכב אפילו לא שמתי לב... מישהו זז בחושך, במושב השני. משהו נוצץ ליד ידו - לא, סביב ידו.
אלה אזיקים?
"שלום?" אני לוחשת. הוא מרים את ראשו בדיוק כשהרכב מתחיל לנסוע, עיניו נוצצות בכאב. אני ממצמצת ומנסה לראות אותו אבל חשוך מידי.
"אל תדברי אליי," קולו מחוספס. "אני יודע מי את."
ליבי דופק. "איך? מי אתה? מה עומדים -"
"הייתה לי תחושה שלא תוכלי שלא לדבר," הוא רוטן.
"יש פה אור, איפשהו?" אני מגששת בתקרת הרכב בלב שכמעט מתפוצץ. כשאני נתקלת בכפתורים בולטים אני לוחצת על כולם. גג הרכב מתחיל להיפתח וקרני אור מסתננות פנימה ומכאיבות לעיניי.
"לעזאזל, נאלה!" הוא צועק בכאב. אני מביטה במפרק ידו, שמדמם מהאזיק המתכתי. שיערו הכהה מגולח למשעי אבל הזיפים מעטרים את קו לסתו בצורה מחמיאה. זרועותיו שריריות ורועדות ומכסות את פניו.
"אני רוצה לראות אותך," אני אומרת.
"את לא תזהי אותי."
"היי!" החלון שמפריד בין הנהג למושבים האחוריים נפתח. "תסגור את הגג מיד, חייל!" הבריון צועק ממושב הנוסע.
"תסגרי אותו," הוא ממלמל אליי. אני לא עונה. "לעזאזל, פשוט תסגרי אותו!"
"שום קללות!" הבריון מחטיף לו אגרוף ואני קופצת בצווחה.  הנער מושיט את ידו לסגור את החלון ועיניו הירוקות מצומצמות כנגד אור השמש הבהיר.
הוא מביט בעיניי ומשהו מתהפך בקרבי, שפתיו הקמוצות בכעס כשל ילד קטן וגבותיו המכווצות...
אני מזהה אותו שנייה לפני שהגג נסגר.
"אשטון?" אני אומרת בקול שבור.

רשרוש מתכתי זה כל מה שאני מקבלת בתור תשובה.