"תוריד את האקדח," אני אומרת.
"אני לא רוצה לעשות את זה," ההברות מתערבבות זו בזו ואני צריכה לחזור בראשי על מה שכיילב אמר כדי להבין.
"אתה שיכור," אני מתקרבת אליו לאט. "יכול להיפלט לך כדור."
"אני יודע איך להחזיק אקדח, לינדזי!" קולו עדיין מסורבל.
"אני יודעת," אני ממשיכה להתקרב. "אבל אתה גם יודע איך להשתמש בו."
"למה את זזה?" הוא דורך את האקדח וצליל נקישה גורם לי לצמרמורת.
"כיילב -"
"אמרתי לא לזוז!" הוא צועק.
"אני לא מקשיבה לך עד שאתה לא מוריד את האקדח," אני צועקת חזרה. "לעזאזל איתך, כיילב!"
"אז את לא רוצה להקשיב לי?" הוא מתקרב אליי בצעדים מגושמים ואני נשארת במקומי בגבורה. הגבורה והאומץ שעלו בי נעלמים כשהוא מכוון את האקדח לראשי.
"קדימה, תירה בי," אני אומרת, רועדת.
"את רוצה להקשיב לי עכשיו, נכון?" הוא מרים את קולו.
"אם תירה בי אתה תהיה בדיוק כמוהו," אני אומרת ומביטה בעיניו האדומות. "זה מה שאתה רוצה, נכון? אתה כל כך מתאמץ
לעקוב אחרי אבא מאז שאתה קטן. אתה רוצה לשמוע משהו, כיילב?"
"תשתקי," הוא מסנן.
"אבא נטש אותנו," אני אומרת.
"אני יודע את זה, לינדזי!" הוא צועק.
"לא, אתה לא יודע את זה!" אני צועקת בחזרה והוא לוחץ את האקדח לראשי. "אתה לא היית בבית! אתה לא זוכר."
"אני זוכר, ראיתי את איך שהוא נסע מפה," הוא אומר בהתנשאות, "אני לא אידיוט."
"אתה זוכר גם את זה שהוא ירה באמא? והכה את קייסי?" אני אומרת. "את זה אתה זוכר?!"
עיניו נפערות. הוא מוריד את האקדח ואני לוקחת אותו ממנו, מרוקנת אותו מקליעים ומכניסה את הקליעים לכיס החגורה.
"אף אחד לא סיפר לי," הוא אומר בשקט.
"ניסינו. התנתקת," אני אומרת. "זהו, מספיק. לך תתקלח, אידיוט."
"אני מחליט מתי אני אלך," הוא אומר כמו ילד קטן.
"אתה בן ארבע עשרה ושיכור," אני מחזיקה בשיערו וגוררת אותו לחדר הרחצה. "אני אחותך הגדולה, ואני אומרת שתלך
עכשיו."
"או שמה?" הוא צועק בכאב כשאני מושכת בשיערו.
"או שאני גוררת אותך עכשיו לאמבטייה וזורקת אותך לשם, לא אכפת לי אם תטבע," אני מביטה בעיניו בכעס. הוא מסתכל
עליי במורת רוח כשאני יוצאת ונועלת אותו מבחוץ. אני נשארת בחדרו עד שהמים נפתחים, וכרבע שעה אחרי,
כשהם נסגרים והוא דופק חלושות על הדלת.
הוא יוצא כשהוא לובש את הפיג'מה שלו, במבט עייף ומדוכדך.
"המים היו קרים," קולו כבר לא מסורבל.
"אני יודעת. זה עזר לך להתעורר קצת?" אני מנסה להישמע רכה יותר.
"קצת, כן."
"בוא הנה," אני מחבקת אותו בחום. "אידיוט," אני לוחשת לאוזנו. "הבהלת אותי למוות." הוא מחבק אותי חזרה.
"אני מצטער," הוא לוחש לכתפי. אפילו שאני גדולה ממנו בשנתיים, אפילו שהוא לא הגיע לגובה המלא שלו, הוא עוקף אותי בראש. אני מחייכת, אומרת שהכל בסדר, מחבקת אותו חזק יותר, שוב אומרת שהכל בסדר. הרעידות שלו מפתיעות אותי, והדמעות עוד יותר.
"כיילב," אני מתיישבת איתו על מיטתו, מניחה את ראשו על כתפי ומלטפת אותו ברוך. אני חוששת שפגעתי בו יותר מידי. כמה שאני לא רוצה שהרגע הזה ייהרס. זה החיבוק הראשון שהוא מעניק לי מאז... נצח. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה, או שברירי כל כך. "אני מצטערת אם הייתי תוקפנית מידי."
"לא," הוא מנסה לעצור את עצמו מלבכות וזה מעלה דמעות לעיניי. "לא, מגיע לי. זאת אשמתי."
"כולם אוהבים אותך, אידיוט," אני אומרת בקול חנוק. "אתה יודע את זה, נכון?"
"כן," הוא מחייך מבעד לדמעות. הוא מתנתק ממני בעדינות ומנגב את הדמעות כשסומק עולה ללחייו.
"אני לא מאמין שבכיתי, אני כזה לוזר," הוא אומר בביישנות שלא ידעתי שקיימת אצלו.
"לבכות זה בסדר," אני אומרת. "לשתות זה מה שעושה אותך ללוזר שאתה."
"תודה, אחותי," הוא אומר בציניות.
"בוא נכין ארוחת ערב, טוב?" אני מחייכת אליו. הוא מהנהן ואנחנו יורדים במדרגות ביחד. אנחנו מכינים ארוחת ערב ביחד.
אנחנו אוכלים אותה ביחד בזמן שאנחנו אוכלים ארוחת ערב ביחד. בפעם הראשונה מזה חמש שנים. לא הבנתי, עד עכשיו,
עד כמה שהתגעגעתי לכיילב.
מוזמנים להגיד לי מה אתם חושבים בחלון התגובות שלמטה
כל מי שיודע לעצב - אני זקוקה לעיצוב בדחיפות. כלומר... תראו את זה
בכל מקרה, הרשימות עוד מעט יועדכנו, ואני אמשיך לעבוד על העיצוב עד שמישהו ייגאול את הבלוג המסכן הזה מייסוריו.
עד הפוסט הבא:)
ג'ו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Joe
