סיפורים בהמשכים

"בל, כמה זמן אנחנו מכירים כבר?" דרו קופץ לפתע.
"למה פתאום חזרת לקרוא לי בל?" אני מגחכת. עיניו הכחולות-לבנות בוהקות מאוד בשבועות האחרונים, ושיערו החום נראה כאילו הוא סירק אותו יותר מהרגיל. אני מנסה שלא לבהות בו יותר מידי, כי אם כן אני בדרך כלל מסמיקה, ובמקרים האלו אני נאלצת להסתובב כדי שלא יבחין בכך.
"מייי - בללל," הוא מתעקש ודוקר אותי בבטני עם אצבעו, גורם לי להתקפל.
"תדגדג אותי עוד פעם אחת, דרו!"
"ומה?" הוא הוא מתקרב אליי במבט מאתגר ו.. מפתה? לא. לא, רק מאתגר. אני חייבת להפסיק עם זה. אני מחייכת כתגובה ומושכת בשיערו, גורמת לו להתכופף עוד ועוד ככל שאני מושכת בו עד שהוא כורע ברך כמעט. "טוב, בסדר, שחררי!"
"איך קוראים לי?" אני מצחקקת ותחושת ניצחון ילדותית מציפה אותי. הוא מרים את ידו ודוקר אותי שוב עד שאני משחררת את שיערו והוא מתרומם.
"בלללל," הוא מותח את המילה וממשיך לדגדג אותי עד שאני לא מצליחה לנשום, והחיוך שלי כנראה כל כך רחב וזוועתי מתחת לידי שמתעקשת לכסות אותו.
"אני שונאת אותך," אני פולטת בין הצחוק הבלתי נפסק. הוא צוחק גם הוא ומפסיק לדגדג אותי.
אני מתנשמת ומצחקקת עד שהנשימות שלי נרגעות בהדרגה. "אלוהים, אתה כזה ילד לפעמים."
הוא מפנה את מבטי אליו בחדות, במבט משועשע. שנינו פורצים בצחוק בבת אחת.
"בן שש עשרה יהיר וגאה!" הוא מרים את שמיכת הקיץ הדקה שעל מיטתי על כתפיו כגלימה, מחקה את עמידתו של סופרמן.
"זקן."
"שתקי, את בת שש עשרה בעוד חצי שעה בדיוק, גאונה," הוא צוחק.
"נכון, אבל אתה בן שש עשרה כבר חצי שנה!" אני מרימה גבה, ומנסה להדחיק את התמונה שלו בראשי כסופרמן, עם הטייץ והתחתונים והשרירים המגוחכים והכל. אני לא מספיקה לעצור צחקוק.
"מה?" הוא שואל. אני מנענעת בראשי, זה לא חשוב. "מייבל אני אדגדג אותך שוב אם לא תספרי לי."
אני צוחקת ומספרת לו על תיאוריית הסופרמן שלי והוא צוחק ומסמיק מעט. אני צוחקת מכך שהוא מסמיק, וכך מתגלגל שבשבמשך עשרים דקות שלמות אנחנו צוחקים מבדיחות קרש, כל כך הרבה שכבר כואבת לי הבטן.
"תפסיק להצחיק אותי," אני מתנשמת בניסיון  להירגע.
"את צוחקת בעצמך," הוא גם בהתקף צחוק וכמעט לא מסוגל להכיל אותו, חיוך ענקי ומאופק מרוח על פניו הסמוקות מהצחוק, ושוב כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה: וואו, וואו, וואו. כמה שדרו מדהים. כמה שהוא חתיך. כמה שהוא מצחיק.

 ואז, צאי מזה כבר! , ואני מנענעת מעט את ראשי ומכריחה את עצמי להירגע ולא לצחוק כל כך הרבה.

"אז מה תכננת לעשות ביום ההולדת שלך, היות שהוא בעוד שמונה דקות?" הוא צונח לידי, על המיטה שלי. הוא מנסה לדגדג אותי שוב ואני מכה בידו, גורמת לו לצחקק.
"תכננתי להזמין חברה הביתה ולרכל על אנשים," אני אומרת. "אבל אז אתה הפרעת לתכנון."
"אני מצטער!" הוא נעמד על ברכיו ומדמה נפילת מוות, נוחת על רגליי ושוכב דומם בחיקי כאילו הוא מת. הקרבה שלו גורמת לליבי לפעום מעט מהר יותר, ולמען האמת מפתיעה אותי. בזמן האחרון הוא תמיד מוצא דרכים לההתקרב אליי, ובכל פעם אני משלה את עצמי לשווא ויום לאחר מכן רואה אותו מפלרטט עם כל בת שהוא רואה, כמו שהוא תמיד עושה.
"בוגר מאוד, דרו," אני מגחכת.
"הנה, אני ארכל איתך," הוא פוקח את עיניו המדהימות בחיוך שובב. "אז מייבל הזאת, איכס, מגעילה!"
"כן, נכון?!" אני צוחקת ומשתפת איתו פעולה. "וראית את דרו הזה? לא יודעת מה כולן מוצאות בו, הוא מכוער כמו תחת!"
הוא צוחק. "מייבל גם כן לא משהו, אני יודע, נכון?"
ההערה הזאת מפילה מעט את מצב רוחי והצחוק שלי מידלדל מעט.
"אני לא מאמינה ששכנעת אותי לבטל עם סטייסי בשביל הריכולים-השווים-גרוש האלה," אני אומרת.
"אני מצטער," הוא אומר. "גם על מקודם, לא התכוונתי. את שווה, בל."
"אתה לא יכול לתת מחמאה בלי לעקוץ, נכון?" הוא בכל זאת הצליח להוציא ממני חיוך. אוף, רק כמה מילים ממנו ואני ברקיע השביעי. אני שונאת שיש לו השפעה כזאת.
"מייבל," הוא מניח את ידו על ברכי וגורם לי לצמרמורת. "את... שווה."
אנחנו צוחקים שנינו. הוא מביט בשעונו. "אז קניתי לך מתנה."
"לא היית צריך," אני מגלגלת עיניים במבוכה.
"אני יודע, אבל היות שההורים שלך נסעו לבולגריה רציתי לפנק אותך קצת," הוא אאומר בקריצה. הרגשה חמימה מתפשטת בי כשהוא שולח יד למעילו, על קצה המיטה. הוא מוציא משם קופסה קטנה ומלבנית.
"היית רציני!" אני מתפלאת שוא לא התכוון למאפה או משהו. "איזה חמוד אתה, תודה."
"בעוד שתי דקות, יום הולדת שמח!" הוא מחייך חיוך ביישן שמעולם לא ראיתי עולה על פניו.

אני פותחת את הקופסה וצמיד כסוף יפיפה ונוצץ מונח בו. "זה ממש יפה!" אני מנסה לענוד אותו על ידי וכשאני מסתבכת הוא עונד לי אותו ואני מנסה לצמצם את חיוכי כי אני וודאי נראית סמוקה מספיק. הוא מחייך, "שמח שאהבת."
"ברור שכן!" אני מחייכת. "גם אם היית קונה לי פיצה הייתי אוהבת. האמת שבמיוחד אם היית קונה לי פיצה..."
"שתקי," הוא צוחק. "ויש לי עוד מתנה."
אני מרימה גבות ובודקת בקופסה למקרה שפספסתי משהו. הוא צוחק.
"איפה היא?" אני שואלת אותו, נבוכה.
"אני לא יכול להראות לך, אז תעצמי עיניים," הוא אומר בנחישות.
"אני אשמע לאן אתה הולך גם אם אעצום עיניים," אני מביטה בו בציניות טהורה על פניי.
"תסמכי עליי שאת לא תראי את זה בא," הוא אומר. "אני לא מאמין על עצמי אפילו."
"גם אני לא מאמינה שקנית לי משהו -"
"תעצמי עיניים וזהו!" הוא צוחק. אני צוחקת איתו ועוצמת עיניים. הוא לא זז מחיקי. אני מחכה כמה שניות, ובדיוק כשאני חושבת שהוא נרדם הוא מתרומם במהירות מפתיעה, ולפני שאני מבינה מה קורה שפתיו צמודות לשלי. הוא מניח את ידו על עורפי ומנשק אותי. אני מסמיקה כמו עגבנייה ומניחה את ידי על חזו מתוך רפלקס. כשאני מתנתקת ממנו ופוקחת את עיניי, מבטי מופתע, השעון שלו מצפצף. הוא סמוק כולו ולפתע אני מבינה שלא השליתי את עצמי כל השבועות האלה.
"יום הולדת שמח, בל."
"קוראים לי מייבל, חתיכת -" הוא מנשק אותי שוב. " -מ...מעצבן."
הוא מצחקק. "את רוצה להיות חברה שלי?"
"זה כמו כיתה ד' מחדש," אני מסמיקה עוד יותר ומחייכת במבוכה.
"אני אקח את זה ככן," הוא נושק לי שוב ואני מרגישה הקלה עצומה, לדעת שהוא סוף סוף שלי.
"דרו?"
"הממ?" הוא מפסיק לנשק אותי.

"חסר לך אם אתה מדבר שוב עם אחת מהפרחות האלה שנמרחות עלייך כל הזמן."
 

מדהים כמה קל זה לכתוב קטעים קיטשיים כאלה :)
אם למישהו יש ביקורת או אתגר כתיבה בשבילי הוא מוזמן לכתוב לי בתגובות  

אם מישהו שומע על תחרויות כתיבה או אתגרי כתיבה כאלה או אחרים מוזמן להודיע לי כי אני לא מצליחה למצוא

התייעצות מהירה - יהיה יותר טוב אם אמצא תמונה מתאימה לכל קטע שאני מעלה, או להשאיר את הכל למילים ולדמיון שלכם?

עריכה:
אז יש ג'מוס אחד (שם קוד בדוי). והוא שיחק בי כבר חודש. וזה כבר קרה בעבר, אבל חשבתי שאולי, רק אולי, הפעם הוא השתנה, התבגר, באמת חיבב אותי, אבל לא. וזה מעציב, מעליב, ומשפיל.
אבל האמת היא שאני רק חיבבתי אותו. לא אהבתי אותו.
הנה, כבר עברתי הלאה.
למרות שהוא שם לב שאני מתרחקת ממנו, הוא מנסה למשוך אותי שוב ובאמת שלפעמים אני כמעט מתפתה, אבל אני גמרתי להיות הבובה שלו. 

עד הפעם הבאה,

ג'ו .

"טסה, איפה את? תעני לי בבקשה."
"טסה, למה את עדיין לא בבית?"
"טסה, פספסת את המבחן ומר הווארד הולך להרוג אותך."
"טסה?" הקול של ריאן נשמע מהוסס מעט, אני מחייכת ודמעות נקוות בעיניי. "את מתחילה להפחיד אותי. בבקשה תחזרי."
"טסה, כולם מחפשים אותך. תעני כשתשמעי את ההודעה."
"טסה," דודה וויטני צועקת לתוך הטלפון. "חסר לך אם אני לא מוצאת אותך אצל אחיך! בבקשה רק... רק תגידי לי איפה את."
"טסה, אני אוהב אותך," זה שיילו. שיילו הטוב שלי, החבר הכי טוב שלי. מעניין אם הוא כבר נפרד מג'ימי, החבר ההומואי-מידי-שלו.
"טסה, אני מצטער. בסדר? בבקשה תעני לי!" ריאן.
"טסה, עבר שבוע." לילי קוטעת את ההודעה, ואני מניחה שהיא לא רצתה שאשמע אותה בוכה כי קולה נשבר.
"אני יודע שאם היית יכולה היית מתקשרת, כמו שסיכמנו," אחי, ג'וש. "טסה, אני יוצא לחפש אותך. כדאי לך מאוד שאני אמצא אותך. אני אוהב אותך, ילדה."
"טסה, בבקשה, ילדה יקרה שלי!" דודה וויטני בוכה, ואני מתחילה לבכות גם. "בבקשה, תחזרי הביתה. אני נשבעת לך שאני אתן לך לבחור איזו מגמה שרק תרצי! לא אכפת לי מהציונים שלך יותר, ילדה שלי, רק תבואי הביתה!"
"טסה," שיילו בוכה. "בקשה, טסה. רק הודעה, וואטסאפ, משהו."
"טסה, עברו שבועיים," לילי בוכה בלי בושה. "אני אפילו לא יודעת אם את חיה. בבקשה, אלוהים..."
"רציתי להזמין אותך לנשף האביב," ריאן. "בבקשה, טסה. בבקשה תחזרי. כל העיירה מחפשת אותך. הם רוצים להספיד אותך. אל תתני להם."
"טסה, הוכרזת כמתה," דודה וויטני נשמעת כואבת כל כך. "טסה, את לא מתה. טסה שלי, טס, ילדה שלי. את לא מתה, נכון?" אני בהתקף בכי.
"האם למחוק את כל ההודעות הקוליות?" הפלאפון שואל. אני מוחקת אותן. אני מוחקת אותן ובוכה.
אני מביטה סביבי. אני ישנה ביער, בשק שינה מעופש. לא אכפת לי שכולם יישמעו אותי בוכה. טסה המוזרה, הקטנטונת והפתטית בוכה. מי יישמע?
אני יודעת שכולם כבר התעוררו מהבכי שלי, קרוב לוודאי, אבל יש דממה. לא אכפת לי, שילכו להזדיין כולם! אני לא יכולה לעשות את זה למשפחה שלי.
ההודעות שלהם מילאו אותי בחום ובאהבה ובנחמה שלא הרגשתי כבר חודש. המחשבה על החיים הפשוטים שאיתם... עושה לי טוב.
אני מקליקה כדי להתקשר לדודה וויטני.
"אל תעשי את זה," קולו המאיים של בריגה נשמע מש לידי ואני קופצת. הוא מתבונן בי בעיניו הזהובות והחודרות במבט נוקב, ומנתק את השיחה לפני שהיא מספיקה להשמיע צלצול. לעזאזל איתו. לא אכפת לי אם הוא מפקד היחידה המזדיין. לא אכפת לי מהיחידה המזדיינת, או מהסוכנות הבינלאומית המטומטמת הזאת! אכפת לי מהמשפחה שלי.
"אני צריכה להגיד להם שאני חיה," אני מסננת בשיניים חשוקות מכעס.
"אם את תעזי לעשות משהו כזה אני לא רק אקח ממך את המכשיר, אני גם אשרוף אותך, ואני אבקש ממייסון לכסח לך את הצורה עד שלא תוכלי לנשום בלי עזרה ממישהו," הוא אומר בלי למצמץ ומדגיש את הניצוץ המרושע בעיניו. לסתו חשוקה. זה מעצבן אותו שאני עומדת מולו ומשבשת את תכניות הסוכנות. "זה מובן?"
"רק שיחה אחת. תן לי חמש דקות, בבקשה," אני מנסה לא לבכות אבל הן יוצאות שוב, הדמעות, למרות הכעס. "הבחור שלנו הרי יודע שאני חיה. הוא זה שרודף אחריי!"
הבחור שלנו. הכינוי שהיחידה הזאת המציאה לבחור הנקמן שרוצה להרוג אותי מסיבה לא ידועה להם, די תפס למרבה ההפתעה. השם האמיתי שלו הוא אדגר, אבל אני לא אגלה להם שאני מכירה אותו.
"לא."
"המפקד, בבקשה," אני אומרת. "אני צריכה רק שני דברים; את השיחה הזאת, ושתשבע לי שאם משהו ייקרה לי תגיד למשפחה שלי את האמת. רק שני אלה, ואני לא אתנגד לך יותר. אני לא אמרוד נגדך יותר, אני מבטיחה. בבקשה?"
"לא," הוא אומר אבל לסתו נחשקת עוד יותר, ואני רואה זאת כסימן להתרככות.
"אני מתחננת," אני אומר בקול הכי שקט וקטן שאני מצליחה להפיק מגרוני, מושכת באפי.
"תפסיקי. הבקשה לא מאושרת, טסה."
הוא קרא לי בשמי בפעם הראשונה. אני יודעת שאם אבקש עוד פעם אחת אשבור אותו.
"בבקשה, בריגה. סמואל בריגה, נכון?" אני מביטה בו בייאוש. בבקשה. "אני מתחננת, סמואל בריגה. חמש דקות, והבטחה. בבקשה -"
"חמש דקות, בשקט, ומהר," הוא קוטע אותי בכעס. "אני מצפה לשקט בהמשך הלילה, בלי שום רעש משק השינה שלך, ובלי יבבות! את כרגע חוליה ביחידה שלי, אז תתבגרי ותגדלי זוג ביצים."
"תודה," אני תופסת בידו בחוזקה וליבי כמעט יוצא מחזי מרב התרגשות. הוא מופתע מיצירת המגע הגופני. במיוחד מצידי. זה המגע הגופני היחיד שמישהו אי פעם יצר איתו החודש, לפי מה שראיתי.
אני מחייגת שוב לדודה וויטני.
זה לא מספיק לסיים את הצלצול.
"טסה!" היא צועקת בדמעות לתוך הטלפון. "ילדה שלי! אהובה שלי! איפה את? את בסדר? את -"
"בבקשה, דודה וויטני, אין לי הרבה זמן," אני מתחילה לבכות שוב. "אני בסדר. שמעתי את עשר ההודעות הראשונות -"
"טסה שלי!" היא בוכה.
"דודה וויטני, בבקשה, אני צריכה שתתני לי לדבר," אני מחייכת באירוניה, הדמעות יורדות מעיניי כמו מפלים. "תודה, על ההודעות. אני אוהבת את כולכם. אני בסדר - באמת שכן. אני אוכלת טוב, אני ישנה טוב, אני לא לבד, אבל אני לא יכולה לספר לך עם מי. הם בצד שלנו, הם בסדר. אני לא יודעת אם אחזור הביתה בקרוב, אבל אני מתגעגעת לכולכם. תגידי לריאן שאני סולחת לו, ושאשתדל להגיע לנשף. תמסרי לג'וש סליחה, ושאני אוהבת אותו, ושניצחתי בהתערבות. תגידי לשיילו ולילי שאני אוהבת אותם ומתגעגעת. תגידי  להם בשבילי, טוב?"
"ילדה שלי, מה קרה?" היא עדיין בוכה. אני כבר מפסיקה לבכות, כדי שאוכל לדבר.
"דודה וויטני, אני אוהבת אותך. אני לא יכולה לחזור, את מבינה. אחרת הוא יירדוף אחריי כולם."
"הוא?" היא זועקת. "את מתכוונת... אוי, מסכנה שלי! ילדה מסכנה! הוא חי?"
"כן, אבא עוד חי," אני אומרת בשקט כדי שלא יישמעו אותי שאר חברי היחידה. "אבל לא להרבה זמן, אם זה תלוי בי ובשאר. הם מגינים עליי, דודה. אני אוהבת אותך המון. אל תדאגי לי. רק תחשבי איך נאכל ביחד את עוגת הגבינה שלך על הספה כשאני אחזור, טוב?"
"טסה!" אני קופצת לנהמה מאחוריי. אוי לא...
האם בריגה שמע אותי?
"אני צריכה ללכת, דודה וויטני," אני אומרת. "המון המון אהבה."
"טסה, חכי, ילדה שלי!"
"נדבר כשאחזור."
"טסה -" אני מנתקת לפני שתשלים את זעקת הבכי ותקרע את ליבי, תגרום לו לכאוב יותר משהוא כואב עכשיו. הפלאפון נשלף מידי על ידי לא אחר מאשר מייסון, עם עיניו האפורות החודרות ושיערו החום פרוע מחודש של חוסר טיפוח. הוא מביט בי בזעם גדול כל כך. מאחוריו כל חברי היחידה מביטים בי, חלקם מופתעים, חלקם כועסים, אבל כולם בוכיים ולגמרי מחוץ שקי השינה שלהם.
"הבחור שלנו?" שואל בריגה מאחוריו, זועם.
"אה..." אני מגמגמת.
מייסון תופס בשיערי הבלונדיני וכמעט תולש אותו מראשי כשהוא מקים אותי לעמידה, וגופי מסתבך בשק השינה. "חסר לך אם את לא מספרת הכל, ועכשיו!" הוא צועק.
"מייסון," נוהם בריגה וההוא משחרר אותי, גורם לדמעות שרק נעלמו להופיע שוב בעיניי הכחולות. מייסון מביט בי בכעס.
כולם מביטים בי, בוהים במבט רעב, מרחם, או כועס.
השפה התחתונה שלי רועדת כמו ברכיי ואני מתמוטטת עם שק השינה על הרצפה. אני מנסה לא לבכות שוב, הגוש בגרוני והגוש הנוסף בחזי מקשים עליי מאוד. כשאני מרימה את מבטי בפחד פניו של מייסון מתכרכמים כשהוא מביט בי וגופו נרפה. לסתו של בריגה חשוקה כל כך עד שנראה כאילו היא עומדת להישבר לתוך הגולגולת שלו, ועורו הכהה משתלב עם היער החשוך כל כך בשעות הלילה.
"טסה," מייסון גורם לי לקפוץ ולנסות להתרחק ממנו כשהוא כורע על האדמה לידי. הוא מפתיע אותי כשהוא אוחז בעדינות בכתפיי. "מי הבחור שלנו?"
הדמעות זולגות מעיניי ואני מתמלאת בושה על שאני צריכה להודות בכך, "הבחור שלנו הוא אבא שלי. אדגר."
אני עוצרת את נשימתי כשמייסון מחזק את אחיזתו, ואני מפחדת שירביץ לי. אני ממצמצת כשהוא מושך אותי לחיבוק עדין. מייסון? מכל האנשים, מייסון נחמד אליי?
"מייסון, אל -" בריגה מכחכח בגרונו, גם הוא מופתע, אך עדיין קשוח.
"היא רק ילדה, בריגה," הוא אומר בקול מוזר.
"זה עולם אכזרי," בריגה עונה, אבל הוא נשמע מהסס.
"זה לא אומר שאני לא יכול לעזור לה."

אני מפסיקה לבכות, אבל אני לא רוצה להרים את מבטי מעצמות הבריח של מייסון, שישן ללא חולצה, כי אז אפגוש במבטיהם של כל אנשי היחידה.

"טסה?" מייסון אומר בקול עדין להפתיע.

"הממ?" אני מצייצת, והוא מרחיב את חיבוקו, רואה בזה סימן של חולשה מצידי.

"אם תספרי לנו, אנחנו נוכל לעזור לך," הוא אומר באותו הקול.

"אתם רוצים שאגיד לכם איך לעזור לי?" אני מחייכת בראשי במרירות שנשמעת בקולי. הוא מתרחק ממני מעט כדי להביט בעיניי.

"כן," הוא אומר.

"זה קל," אני אומרת בעיניים מושפלות וקולי לא גובר על לחישה. "תהרגו אותו."

נראה שכולם שמעו את זה. המבטים של כולם המומים. בריגה צוחק.
"איך זה בשביל ילדה, מייסון?" הוא מתקרב אלינו, ואני נשבעת לאלוהים שזה היום המוזר ביותר בחיי, כי הוא כורע ברך לצידנו ומעביר במהירות, בחיבה כמעט את אגודלו על הלחי שלי. מבלי משים אני נצמדת למייסון.

"בשביל זה, ילדה," הוא אומר לי בחיוך חצי משועשע חצי טוב, "אנחנו צריכים שתספרי לנו כל מה שאת יודעת."

אני מתבוננת בו ויודעת שהגיע הזמן לספר את הסיפור הזה בקול. "אני מוכנה."
"הללויה," מייסון מפגין עוד חיבה בהשעניו פניו על שיער ראשי, נושף בחיוך לתוך שיערותיי הארוכות. היום גיליתי שהוא אנושי, שהוא מסוגל להרגיש. בבריגה תמיד חשדתי, אבל מייסון הפתיע אותי באמת. אני מחייכת מעט, מעודדת, ולוקחת נשימה עמוקה.

"הכל התחיל כשאמא שלי פגשה את אדגר." 

כל הסיפורים שאני כותבת ולא מעלה הם הסיפורים שאני מפתחת יותר כספר, מאשר פוסטים. לכן אני לא מעדכנת.
קשה לי לקבל השראה, ואין לי זמן לכתוב.
אבל אני מבטיחה להשקיע יותר.
כי לכתוב את היום המוזר של טסה היה לי כיף.
תודיעו לי אם יש לכם הצעות, בקשות.
תיבת המסרים שלי לרשותכם, ואני עונה לכל תגובה

זאת הייתה כתיבה בעקבות תמונה:

הכירו את טסה:)

עד לפעם הבאה

ג'ו.