סיפורים בהמשכים

"קאסיייי!"
"אני קמה, רוס."
"את מאחרת!" הוא צועק.
"אני כבר יורדת, רוס. בסדר?!" אני מבהילה את עצמי מהכעס שבקולי. שגרת הבוקר חוזרת על עצמה ואני מחליטה ללבוש שמלה, כי זה קל יותר מלהפוך את כל הארון שלי. את שיערי אני משאירה פזור ויורדת לארוחת הבוקר בעודי בפלאפון. אמא נושקת לי ואבא טופח על כתפי.
"איפה דילן?" אני שואלת.
"הוא נשאר לישון אצל חבר אתמול," אמא אומרת בטון לא מרוצה.
"אה."
אותם הפנקיקים של אתמול רק שהפעם אמא מציעה להכין לי תרמוס מלא בשוקו חם. אני מחבקת את רוס והפעם לא מאחרת לתחנת האוטובוס. הוא מגיע כמה דקות אחריי ואני משלמת בעודי שותה בלגימות קטנות, מפחדת מהרגע שהשוקו ייגמר. אני מסתובבת ומתפלאת כשאני לא מוצאת את ג'ורג'י בשורות המושבים, לכן אני מתיישבת באחד מהזוגות הריקים.
כשאני שולחת לה הודעה היא מודיעה לי שהיא חולה ומגזימה בכמות הסמיילים שהיא שולחת. אני שמה את האוזניות היות שאין לי מה לעשות ומסתכלת על הנוף המוכר בחלון; בנייני העיר וביניהם הרבה ירוק וצמחייה, כל הרחובות הומים אנשים, איזור הביצות שבקצה, שעוצר את הנהר הזורם מטה מאחד מבין ההרים שמקיפים את העיר.
אני קופצת כשמישהו נוגע בכתפי, ומתפלאת שזה קווין. אני מחייכת ומוציאה את האוזניות כשהוא מתיישב לידי ומעניק לי נשיקת בוקר טוב, מתנשם וסמוק כולו. הוא מחייך.
"איך זה שאתה נוסע באוטובוס?" אני אומרת.
"אמא שלי לא יכלה להסיע אותי היום כי היא יצאה מוקדם יותר הבוקר," הוא אומר וגונב את הבקבוק שלי כדי לשתות.
"הו," אני צוחקת. "אז למה אתה כל כך מתנשם? מה, רצת כדי לא לאחר?"
הוא מהנהן בעיניים פעורות להדגשה ואני צוחקת. "בעוד איך רצתי. היא שכחה להודיע לי את זה אלא רק רבע שעה אחרי שקמתי!"
אני צוחקת ומסדרת את שיערו הפרוע, גורמת לו להזעיף פנים. "אני שמחה שהגעת, כי ג'ורג'י חולה."
"באמת? מה יש לה?" הוא מסדר חזרה את שיערו ומכוון את המזגן הקטן של המושב שלו.
"כאב ראש," ואז אני מתמקדת בזכוכית. אין מצב. אין שום סיכוי בעולם...
זוג העיניים המוכר מוסט במהירות. אני מסובבת את ראשי במהירות ומחפשת אותו בין קהל האנשים העומדים במעבר כי לא מצאו מקום לשבת. אני מזהה אותו בחולצת טי לבנה שחושפת חזה שרירי ומבט תקוע בנחישות ברצפה. אני מגחכת.
"מה, קאסי?" קווין מגחך בבלבול.
"אתה זוכר את השולחן הראשון שהזמין אצלי אתמול?" אני מנסה לכוון אותו במבטי על אותו הנער, ניק. קווין מכווץ את גבותיו ושפתיו נפשקות מרב ריכוז כשהוא מתבונן בקהל. למזלו הנער, ניק, מרים את מבטו כשהאוטובוס קופץ והעיניים הכחולות שלו מסגירות אותו.
"הו," הוא מחייך בסיפוק. "מצאתי אותו. ממתי הוא לומד בבית הספר? אני לא זוכר שראיתי אותו פעם."
"אין לי מושג," אני נאנחת ומחזירה את האוזניות.
אני וקווין ממהרים לכיתה כי שכחנו שנינו להכין שיעורים בספרות. אני משלימה את שתי השאלות הראשונות והוא את שתי השאלות האחרונות ומספיקים בדיוק לפני הצלצול. אני שותה עוד כמה לגימות מהשוקו, מתישבת ומציירת עד שהמורה לספרות נכנס מחוייך עם כוס קפה בידו, ראשו הקירח מחזיר אור מהמנורות הפלורסנטיות בכיתה.
"בוקר טוב, כיתה," הוא מכחכח בגרונו. כל אחד עונה לו בחיוך, כי אי אפשר שלא לאהוב את ברנדון.
הדלת נפתחת כשמר ברנדון לוקח שאיפה ומישהו נכנס בביישנות לכיתה. אני מניחה שמישהו איחר וממשיכה לצייר.
"מר... מר ברנדון?" המאחר אומר.
"כן?" קול פסיעות ורשרוש נייר. "אה, בוודאי. בוא נראה... שב ליד קאסי. סוף סוף אוכל להפריד בינה לבין ג'ורג'י."
אני מצחקקת יחד עם הכיתה ומרימה מבט למר ברנדון הקורץ לי ולחולצה לבנה מוכרת שכבר נמצאת לידי. ניק?
אני מפנה את התיק שלי ומזיזה את דבריי, מביטה בניק ששולח אליי חיוך מהוסס כשהוא מתיישב.
"היי," אני מחייכת חזרה ועיניו נוצצות. "ראיתי אותך היום באוטובוס, נכון?"
הוא מחייך חצי חיוך. "כן, אממ. אני ניק."
"אני זוכרת," אני מחייכת. "קאסי."
"לפתוח את המחזה בסצנה השלישית של המערכה השנייה," מר ברנדון כותב את התאריך על הלוח.

"מר ברנדון, סיימנו אתמול את המערכה השנייה," מישהו אומר.
"באמת? את כולה?"
"כן, מר ברנדון," הכיתה צוחקת ומר ברנדון צוחק צחוק של אנשים מבוגרים.

"הנה," אני פותחת את הספר באמצע השולחן.
"תודה," הוא אומר ומעיף מבט במחזה. "ראיתי את ההצגה בווינה, האמת."
"באמת?" אני שואלת וממהרת להנמיך את קולי לפני שמר ברנדון יישמע אותנו. "איך זה היה?"
הוא מניד בראשו מבוייש, כאומר שזה לא משנה.
"נו, ספר לי!" אני מתעקשת. "ההצגה הזאת היא ברשימת ה'לעשות' שלי מגיל שש."
"אוקיי," הוא מגחך. בסופו של דבר דיברנו כך כל השיעור והו הפסיק להיות ביישן, אבל עדיין היסס לדבר.

כשהגיע הצלצול קווין זינק לשולחני במבט מפוחד. "היו שיעורים במתמטיקה אתמול?"
"לא," אני צוחקת.
"יופי," הוא נאנח בהקלה. הוא פונה לניק בלחיצת יד ואומר, "היי, הנה ניק המפורסם!"
"מפורסם?" ניק לוחץ את ידו בבלבול.

"קאסי לגמרי זוכרת אותך מהמסעדה אתמול, ואם היא מזהה אותך בבקרים זה אומר משהו כי היא לא מזהה אף אחד בבקרים," הוא קורץ לי.
"אני בסדר גמור בבקרים, קווין!" אני מוחה.
"היא משקרת," הוא אומר. "באיזה הקבצה אתה?"
ניק מוצא מכיסו דף מקופל וחושף מערכת צבעונית, מסובכת וארוכה. "הקבצה חמש."
"יופי, זה אומר שאתה נשאר בכיתה," אני אומרת.
"אני יכול לקחת לגימה מהשוקו?" קווין שואל.

"לא."
"נו, קאסי!"
"אל תיגע לי בשוקו!" אני שותה אותו בהפגנתיות וקווין מחמיץ פנים וחוזר למקומו.

"ראיתי אותך גם באוטובוס אתמול," ניק ממלמל.

אני ממצמצת. "כן, נכון. אני זוכרת."
"הייתי בטוח שאת מישהי אחרת, בגלל זה בהיתי בך," הוא צוחק. "לא בגלל שאני איזה מוזר."
"טוב לדעת," אני צוחקת ומוציאה את הציוד למתמטיקה.
"אני מת לשאול מתחילת השיעור מי זה ג'ורג'י, דרך אגב," הוא גם מוציא ציוד.

"זאת החברה הכי טובה שלי."
"ג'ורג'י זאת היא?" הוא מרים גבות.
"ג'ורג'יה," אני מסבירה. "והיא הולכת להרוג אותך שתפסת לה את המקום."

"אז אני חייב להכיר אותה," הוא צוחק.
במבט לאחור, הלוואי שההפסקה אחרי השיעור הזה הייתה מתבטלת. הלוואי שכלום ממנה לא היה קורה. הלוואי ששיעור מתמטיקה לא היה נגמר, כי ממש לא הייתי מוכנה למה שייקרה.

כשהצלצול הגיעה וההפסקה הארוכה התחילה ניק הסכים ללוות אותי לקפיטריה בזמן שקווין הלך לבקר את חברה שלו בכיתה שליד. כמה אנשים באו לשאול מי הוא, מה הוא לומד, להציק לו בשאלות רק בשביל לקבל רכילות ולא להיות חברים. הוא נראה אבוד והסטתי אותם מדרכינו בכמה מילים וחיוך בדרכינו לקנות לי בגט.
"יש משהו שאפשר לקנות בתקציב זול?" הוא שואל ופותח את ידו להראות לי מספר מטבעות.
"ברד, אולי," אני צוחקת.
אני מזמינה את הבגט והוא מזמין ברד ענבים, וכשאנחנו משלמים אני מרגישה צמרמורת חזקה עוברת בגבי. כשאני מסתובבת אני רואה בחטף נצנוץ שנעלם מעבר לפינה. אני ממצמצת ומשכנעת את עצמי שזה היה כלום.
"תודה," ניק לוקח את הברד שלו ונשאר לעמוד איתי עד שהבגט מוכן, ואז אני שומעת את צליל הנקישה. כשאני מסתובבת בכזאת מהירות שגורמת לאנשים לבהות, אני רואה את הרובה, את הצלף. גרמתי לכולם להסיט מבט כשצרחתי ופאניקה מתחילה. הצלף נעלם וכולם רצים לכיתות או ליציאה מהבניין, גם ניק גורר אותי לצאת בפחד.

"הצלחת לראות איך הוא נראה?" שואל אותי חוקר הנוער.
אני מתאמצת להיזכר. "אני לא חושבת. הוא לא היה לבוש שחורים או משהו, אבל היה לו מכשיר קשר, רובה ממש ארוך עם כוונת ומעמד לרובה. הוא היה שכוב על קורות הגג של הבניין."
"איך ראית אותו?" הוא רושם הכל בפרוטוקול בזמן שהשותף עם התג שלו מדווח לתוך מכשיר הקשר.

"לא יודעת," אני אומרת. "הייתה לי צמרמורת, ואז שמעתי קול נקישה ופשוט ראיתי אותו שם."
"את בטוחה?" הוא שואל.
אני תוקעת בו מבט נוקב כשאני מבינה שהוא מנסה לקשר אותי לזה איכשהו. "עם כל הכבוד, אדוני השוטר, זה ממש מטומטם."
הוא עובר בחדות לניק, שיושב בשולחן לידי. "גם אתה הבחנת בו?"
כל יושבי הקפיטריה באותו רגע הובאו לכיתה אחת כדי לתשאל את כולם. המוכר והעובדים בקפיטרייה נלקחו לתחנת המשטרה כדי לעשות זאת.

"מה?" ניק נראה שנתפס לא מוכן.

"שאלתי אם ראית אותו גם כן, ילד."
"אה. לא," הוא אומר. "לא ראיתי אותו עד שקאסי צרחה. היא ממש הציל אותי."
"הצילה אותך?" גם השוטר נתפס על המילים הללו, כמוני. ניק אמר אותן בהקשר מוזר. "מה זאת אומרת?"
"לא יודע," לא ניק. אתה עונה מהר מידי. "היא הצילה את כל מי שהיה בקפיטריה, אני מניח."

"הבנתי," השוטר מחליף מבט עם השותף שצמוד למכשיר הקשר והם מסכמים זאת במבט,
"תודה לשניכם, משוחררים."

"תלווה אותי קצת, עד לתחנה?" אני שואלת את ניק כשאנחנו לוקחים את התיקים שלנו מהכיתה אחרי שחררו אותנו רשמית, עם אישור מהמנהלת.

הוא מהנהן, מהורהר. "בטח."
אנחנו צועדים בדממה כבדה עד למחוץ שערי בית הספר. התחנה נמצאת ממש מאחורי פארק המשחקים הקטן אבל אני עוצרת אותו באמצע החצייה של הפארק. אני תופסת בידו בחוזקה ובמבט נחוש ומושכת אותו לישיבה על נדנדה. הוא מתיישב, בארשת מבולבלת.
"קאסי?" הוא שואל.
"מה לעזאזל זה היה שם?" אני משחקת בעצבנות במפתחות הבית שאני מחזיקה בידי.

"אני לא יודע. זה היה מטורף," הוא נושף אוויר ברצינות. "זה הפחיד אותי, אם להגיד את האמת. ממש הפחיד אותי."

"אני לא מדברת על... על זה," אני גם מתקשה לתאר את זה. "אני מדברת על מה שאמרת בחקירה."
"מה אמרתי?" הוא מתבונן בי בעיניים מהססות ונראה כל כך תמים וביישן כמו בבוקר, וזה מזכיר לי שזה היום הראשון שלו בבית הספר. שהוא כנראה באמת ביישן ותמים נכון לעכשיו. "אני נשבע לך שלא ראיתי אותו שם, קאסי."
"לא זה."
"אז מה?"
"גם השוטר שם לב לזה," אני פולטת בלחץ. "מה זאת אומרת שהצלתי אותך?"
הוא מתבונן בי במבט מבולבל ואני מתחילה להטיל ספק בספקות של עצמי.
"אממ. רגע, מה?" הוא מגחך בבלבול כזה גדול שהוא מסיט אותי מקו המחשבה שלי, שהיה נראה הגיוני לפני שתי דקות ועכשיו מבולגן לגמרי. "לא יודע. השוטר הלחיץ אותי עם השאלות שלו. כלומר, אני מניח שאם לא היית צורחת הוא היה יורה בנו. מרב שפחדתי חשבתי שהוא יירה בכולנו. ואם כך, אז באמת הצלת את החיים שלי."
 אני שותקת וחושבת על כך. כשאני לחוצה אני גם אומרת שטויות, אז הוא מצליח להכניס בי היגיון ולשכנע אותי. אני מנידה בראשי ונאנחת.
"מצטערת," אני אומרת לו. "גם אני פחדתי. אני עדיין קצת מפחדת."
הוא מתחיל לנדנד את עצמו מעט עם רגליו על הרצפה. "כלום לא קרה."
"נכון."
"טוב שראית את הבן זונה," הוא אומר.
"כן," אני מחייכת אבל אז גוש עולה בגרוני ואני מתקשה לנשום לרגעים ארוכים.
ניק מפסיק להתנדנד כי הוא שם לב לכך. הוא מחכה שאני ארגע ואז מפתיע אותי כשמניח את ידיו על מותניי בעדינות ושואל, "את בסדר?"
"כ-כן."
"אוקיי," הוא מתנער ומתרומם מהנדנדה. "ללוות אותך?"
"אני אשמח," אני מרימה את התיק שלי ואנחנו הולכים לתחנת האוטובוס. "רגע, איך אתה חוזר הביתה?"
הוא עוצר מללכת ולאחר שנייה ממשיך, מהורהר שוב. "לא חשבתי על זה. אבא שלי היה אמור לאסוף אותי בסוף היום, אבל -"
"אבל יש עוד חמש שעות עד אז," אני מגחכת.
"בדיוק."
"תעלה על אוטובוס?" אני שואלת.
"אני לא יודע איזה קו," הוא מגרד בראשו במבוכה.
" גם אני לא יודעת שום קו חוץ מהקו לביה"ס של אחי," אני צוחקת.
"אם זה בית ספר 'הביצה' אני אצטרף," הוא אומר.
"זה כן, האמת. למה?"

"האחים הקטנים שלי לומדים שם," הוא אומר.

"מצויין, אז ניסע!"

"אני יכול להוציא אותם מבית הספר בשעות כאלה?" הוא צוחק.

"אם תגיד שזה מקרה חירום," אני קורצת לו. "אבל אבא שלך יסכים?"
"כן," הוא צוחק מסיבה שאני לא יודעת. "תהיי בטוחה שכן."
אנחנו מתיישבים בתחנה ואני מסמסת לקווין ששלח לי עשרים הודעות מודאגות שאני בסדר. כל אחד מאיתנו שומע את המוזיקה שלו באוזניות שלו בזמן שאני חוזרת לאותו הרגע של הצמרמורת.

לא הנצנוץ עדיין, אלא הצמרמורת.
צמרמורת כזאת לא הייתה לי כבר הרבה זמן, עוד מאז היום הישן ההוא.

היי! מקווה שזה ארוך מספיק הפעם

העניינים יתחילו לאט לאט להתפתח בכל התחומים, והנה כבר לפחות הם הכירו והעלילה יכולה להמשיך מכאן לכל מקום.

אני חושבת שאולי אתחיל לכתוב מראש את הפרקים הבאים, כי אני לא ממש מרוצה מאיך שזה יוצא בינתיים. מבטיחה לכם שאשפר!

עד הפעם הבאה,

ג'ו.