סיפורים בהמשכים

The Forgotten
והפעם אני אתמיד כי יש לי את כל הסיפור מתוכנן בראש ובוורד.

תיהנו ותודה לקוראים :)

מלחמת העולם השלישית הייתה נוראית. היו בריתות, כמו תמיד, אבל האבדות היו גדולות בכל מדינה.
שליש מהאוכלוסייה העולמית נרצחה (או נהרגה, איך שתעדיפו לקרוא לזה). תאמינו או לא, הערים הגדולות היו המטרות הנפוצות ביותר. רב האוכלוסיות והתושבים שם לא שרדו; אלה שנשארו מעל פני השטח נרצחו בהפצצות או (כמו הרבה חברים וקרובי משפחה בבוסטון) מהמים והמזון שהורעלו על ידי טרוריסטים (כך לפחות הממשלות טוענות, אני לא מאמינה לאף מילה שלהן). אלה שירדו למקלטים מתחת לפני האדמה קברו את עצמם בחיים (הם מתו כי נגמרה להם האספקה או כי המקלט הופצץ וקרס כלפי פנים). לא, בעצם הייתה להם עוד דרך להירצח והפעם זה לא זיוני שכל של הממשלות; המנהרות של הטרוריסטים הן כמו רשת גלובלית, וחלקן הובילו למקלטים ציבוריים. עכשיו במקרה כזה, כל מה שצריך זה שני מחבלים עם רובה, או אפילו פצצת גז.
עשר שנים עברו.
משפצים את העולם, כותבים חוקים ונהלים חדשים. מלאי הפצצות הכימיות והגרעיניות הושמד. את זה אני יודעת כי הן הגורם המרכזי לרצח שליש האוכלוסייה, אבל בעיקר כי אני זוכרת את הדיווחים מהמלחמה שכל מדינה ומדינה ניצלה את המשאבים שלה עד לירידה לשפל של רובים וטילים.
אז המועצה הבינלאומית לשלום עובדת קשה כדי שזה יישמר כך לנצח (כלומר לזמן רב ככל שאפשר).
אומרים שאם תיקח עיפרון ותתקע אותו בעין של מישהו, הוא לא ירגיש את הכאב בחמש הדקות הראשונות מרב ההלם. אני מדמה את זה למצב הפוליטי-צבאי עכשיו;
כדור הארץ כל כך מוחרב, מצולק ומלא קרינה כמעט כמו הגופים והנפשות של האנשים שעדיין חיים אחרי המלחמה הנוראית (חלק גדול של כחמישה ביליארד אנשים התאבדו, וזה בלי להחשיב את ניסיונות ההתאבדות שמנו ביליארד נוספים ואני ביניהם).
עכשיו כולם נמצאים במצב ההלם, העיפרון מעוור אותנו ולא נותן לנו לחשוב בצלילות, וההלם מהמצב שאליו הידרדרה כל המלחמה המזדיינת הוא זה שמחזיק בחיים את כל ההסכמים הדיפלומטיים ושביתות האש והסכמי השלום.
מה ייקרה אחרי ההלם? הוא כבר מתחיל לחלוף, אני רואה את זה. אנשים כבר לא פוחדים לצאת לרחובות, לדבר על מדינות אחרות בפומבי (זה היה לא חוקי כאן באמריקה בזמן המלחמה).
אני חושבת שכשההלם יחלוף כולם ייו אסירי תודה על כל ההסכמים הדיפלומטיים המזדיינים. הממשלות ימצמצו ויפקחו עיניים ויחשבו: "הו, וואו, מה זה כל החרא הזה שהולך מסביב? מישהו יכול להסביר לי מה לעזאזל אני אמור לעשות מכאן?"
ופקידת הקבלה שלהם תסתכל בלוח הקטן והשטוח כמו הישבן שלה ותגיד: "אדוני, אתה כרגע עובד עם שוויץ וצרפת על חסיכת מי שתייה ממפלי הניאגרה."
ואיך היא תדע את זה? מההסכמים המזדיינים שמישהו היה חכם מספיק לחתום אותם בזמן שכל שאר העולם היה בהלם.

כולל אני.

אבל אתם אל תאשימו אותי ישר, בסדר?
הארווי מת, והארווי היה אחי הגדול. הוא היה גדול ממני בעשר וחצי שנים אבל הקרינה מההפצצות גרמה לו לגידולים בכל מקום אפשרי עד שהמוח שלו הפך לדייסה והוא התחיל להתנהג כמו ילד בן שנתיים. לא משהו שיהיה קל לילדה בת חמש להתמודד איתו, במיוחד אם זאת ילדה בת חמש קטנה וחוסרת תועלת כמוני.
כל החלומות בהקיץ והסופים הטובים בספרים וסרטים על איך שברגעים האחרונים העיניים המטורללות מתפקסות על שלך ואפשר לזהות שמץ מבן האדם שהיה פעם, כלומר שמץ של הארווי האמיתי? שברגעים האלה הוא ייפלוט הערה שנונה על איזה זיכרון נוסטלגי ישן-נושן ותבכו דמעות שמחה והקלה על שהספקתם להיפרד כמו שצריך, על אמת? הכל זיוני שכל. לא קיבלתי את הזכות להיפרד מהארווי. חמש דקות ההלם שלי מהארווי נמשכות עד עכשיו כי נפרדתי מצל שלו, צל עם עיניים מזוגגות שאפילו בשניות האחרונות לא הפסיק ליבב כמו ילד קטן על כמה שהוא מזיע, בזמן שראשו נח בחיקי ואני מתחננת עליו שיתעשת על עצמו ("הארווי-בבקשה-הבטחת-אתה-צריך-לקחת-אותנו-לאמא!"). ליטפתי את שיערו ונשקתי למצחו. הוא לא. הוא פשוט הפסיק לנשום.
זה לא היה מוות יפה, רק מוות מהיר מירייה הוא מוות יפה ונקי. הארווי פער עיניים והתפתל בקרבי בשעה שניסה להכניס חמצן לגופו על ידי מערכת נשמה שתפקודה קרס כליל.
אבא היה בחוץ, משרת בצבא ארצות הברית מבונקר ביחידת מודיעין סודית. הארווי מת בזרועותיי, בפינת המקלט איפה שחלקנו מיטה יחד, כשכל אנשי המקלט מנסים שלא לבהות. כמה אנשים בכו מאימה או מכאב.
אני לא מאשימה אותם, אני לא הייתי רוצה לראות התמוטטות עצבים של ילדה בת חמש ואת אחיה בן השש עשרה גוסס בידיה. אני פאקינג

שיט, נפלה לי דמעה על הדף. כל זה התחיל בגלל מחשבות על המטוס שאני עליו עכשיו (מאז המלחמה כל מטוס או כלי תחבורה - אתם יודעים?)
אנגליה. ארץ התה המלוכה, האפרוריות והקור.
אני לא מאמינה שאבא באמת שולח אותי לפה.
אחרי שהארווי מת הוא הגיב יחסית בסדר; התגייס לקרבי בפעם השלישית בחייו, ולאחר המלחמה אמא הייתה שומרת עליי בלילות השכרות שלו, ובלילות שלא יצא אליהם הוא היה בוכה ומכה את הקיר (הוא גרם לסדק) ואמא הייתה מחבקת אותו עד שהיפחות היו הופכות לשיחה שקטה שאוזניי הקטנות לא יכלו לשמוע ועיניי הקטנות מילא לא יכלו להישאר פקוחות עד לסוף השיחה.
אחרי שאמא מתה מסרטן, איך הוא לא מבין שאנחנו צריכים להישאר יחד? יש לנו רק אחד את השני.
"אוולינה את נוסעת לדוד וורדוק וזה סופי!"
"אתה לא חייב להתגייס לנחתים בכל פעם שמישהו מת, אבא. יש הסכמי שלום עכשיו, לעזאזל."
"אל תקללי, לין, ואני לא מתגייס בגלל אמא."
"כן! כן אתה כן," בשלב הזה התחלתי לאגרף את ידיי ולנעוץ את ציפורניי בעורי כדי לא לצרוח עליו כמו תמיד (המערכת יחסים בינינו אף פעם לא הייתה ברורה). "אתה תמיד עושה את זה. אני זוכרת כשאישתו של דוד וורדוק נפטרה בזמן ההיריון, כשסבתא קיבלה התקף לב. כשהארווי מת - אבא אתה יצאת מהבונקר ורצת לפלוגה חדשה לגמרי בחיל הנחתים! והייתה לך ילדה בת חמש שניסתה להתאבד אני הייתי פאקינג צריכה אותך וגם עכשיו!"
"בגלל זה אני שולח אותך לשם," הוא אמר בקול חנוק ופשוט בהה בי במבט ריק בעיניו השחורות; אמא, אני כל כך מודה לך שהורשת לי ולהארווי גם אז אני בטוחה שגם הוא מודה לך) את העיניים הכחולות הבהירות שלך.
למרות שהן התאימו לך הרבה יותר.

תודה רבה לכל מי שקרא עד כאן. אוהבת המונים 
ג'ו. 

מופתעים שעדכנתי כל כך מהר? כן, גם אני.
בכל מקרה .. (חלק קצר כי אני מעלה משהו חדש)

-

אני ואשטון היינו היחידים. כנראה שלא מאמנים מסתננים בזמן האחרון. הם הדגישו שוב ושוב עד כמה מניפולטיבים הגובלים, עד כמה שהם מסוכנים.
הם הכריחו את אשטון לחכות עד שהשיער שלו ייצמח מהתספורת הצבאית שלו, ונאלצו לחתוך קצת את איזור הצלעות שלו כדי להראות שהוא פצוע מלחמה.
זה הכיסוי שלנו; אשטון היה נושא כלים בצבא, מה שנכון, ואז ברח ולקח אותי איתו. זוג יונים מאוהבים ולא מזיקים.
"אז למה שהם יעזרו לנו, בכל זאת?" הייתי טיפשה מספיק לשאול.
אחת מעשרות הפסיכולוגים שעובדים איתנו עונה לי ללא מצמוץ. "כי אתם מביאים איתכם מידע. כי אשטון חזק, ומכיר אותנו."
אני מהנהנת ושותקת. במשך חודשיים, עברנו סימולציות. הכרנו אנשים זרים ונאלצנו לגלות עליהם הכל תוך חמש דקות של היכרות. למדנו לנתח דפוסי התנהגות, למתן תגובות, להתאים את עצמינו לאווירה, לדעת לאזן במדוייק מתי ועד כמה התגובה שלנו לדברים צריכה להיות מוגזמת.
והכי חשוב, למדנו לשקר.
זה קצת מפחיד אותי, כי אשטון בלבל אותי עוד לפני כן. ועכשיו? הוא כל כך אטום שלפעמים יש לי תחושה שאני לא מכירה אותו, עד שהוא מחבק אותי או מבזיק אליי חיוך. התקרבנו הרבה בחודשיים האחרונים. אבל, משום מה, יש לי תחושה רעה לגבי כל העניין. בלילה האחרון ארזו לנו תיק קטן; כמה בגדים פשוטים, קופסאות שימורים ושני בקבוקי מים.
בלילה האחרון גם נתנו לנו סוף כל סוף לבלות לילה ביחד. נאלצנו לישון בנפרד חודשיים שלמים.
אני נכנסת אחרונה לחדר שהוקצה לנו והדלת ננעלת אחריי.
נער זר עם שיער פרא שחור ועיניים ירוקות יושב מולי על קצה המיטה. אני נושכת את שפתי ונשענית על הדלת בגבי, מחליקה כל הדרך למטה עד שהישבן שלי פוגע ברצפה הקרירה. אני מזיזה קווצת שיער בהירה שנפלה על פניי. הזר בוהה בי.
"נאלה?" הוא שואל וקם מהמיטה.
"כן?" אני מנסה לא ליצור איתו קשר עין בזמן שהזר כורע ברך על הרצפה מולי.
"כמה פעמים אמרתי לך שאני אוהב אותך?"
אני מכריחה את עצמי ללבוש הבעת פנים מובכת למרות שחלחלה מטפסת בגבי. "אף פעם, אשטון." השם הזה לא נשמע מתאים לזר.
הוא מחייך גם כן ויש לי תחושה שהוא מזייף גם כן את כל מה שהוא אומר לי. "אני אוהב אותך."
אני מניחה יד על עורפו ומושכת אותו אליי, כי זאת התגובה המתאימה. אני מצמידה את שפתיי לשפתיו בעדינות. "גם אני אוהבת אותך."
הוא כורך את זרועותיו השריריות סביבי -לרגע זה מרגיש כמו אשטון הישן, כמו בית כמעט- ומשכיב אותי על המיטה. בדרך כלל הייתי מסמיקה למוות וחוששת ממה שיבוא, אבל הקור שקורן מהנשמה שלו ומעיניו אומר לי שהוא לא הולך לעשות כלום. הוא נשכב לידי ועוטף את מותניי, נושק לעורפי.
אני נאנחת; אנחנו באמת צריכים לשקר אחד לשני?
"אשטון?" אני אומרת בקול שקט. הוא מרים את עצמו על מרפקו עד שהוא נשען מעליי, פלג גופו העליון ממלא את כל שדה ראייתי וגבתו מורמת בשאלה. "התגעגעתי לישון איתך," הוא נושק לי בחוזקה, בדרישה כמעט, לפני שאני מספיקה להגיד משהו.
אני מניחה את ידיי על חזו והוא מתנתק בעדינות. אני מחייכת חיוך מתנצל. "אני יודעת שגם אתה מרגיש את זה."
חיוכו דועך וכך גם החמימות המזוייפת שלו. עייפות גדולה נשארת בעיניו והוא מרטיב את שפתיו ונאנח.

"אני לא מאשימה אותך או משהו, אש," אני משרטטת את קו לסתו באגודלי. "אבל החודשיים האלה היו מטורפים. אני חושבת ששנינו כל כך מועמסים במידע וקודים ודפוסי ניתוח והתנהגות ולחץ - שאיבדנו את עצמינו."
הוא לוקח שנייה לחשוב על דבריי. "את תמיד מוצאת את המילים הנכונות, נאלה." הוא מוסיף חיוך אמיתי לדבריו.
"תן לזה זמן. אני עדיין רוצה שנמצא אחד את השני. מי יודע מה מחכה לנו בחוץ? אנחנו נצליח," אני נושקת ללחיו; הפעולה הפשוטה הזאת גורמת לכל גופו להתקשח לשנייה ואפילו סומק קל עולה ללחייו.
אני מקניטה אותו על כך וכתגובה הוא פשוט גורר אותי חזרה לבין השמיכות ומהדק אותי אליו בכפיות.
זה מרגיש יותר טוב. יותר טבעי, ולא מאולץ. כל המקום הזה הוא העמדת פנים אחת גדולה. אני באמת לא רוצה לאבד את אשטון.
אני באמת לא יודעת מה מחכה לנו שם בחוץ; אף פעם לא פגשתי גבולי. הם נראים כמו בני אדם, הם חושבים שהם באמת בני אדם. כל התיאוריות המטורפות של המאה ה21 על השתלטות חייזרים על כדור הארץ על ידי השתלת טפיל בלתי מורגש במוח?
זה מה שהגבוליים. יצורים אחרים, חריגים, השתלטו על התת מודע שלהם, וכשהם משתלטים על ההכרה שלהם הם משתגעים; מתחרפנים; מתים.
קיבלנו זריקות שאמורות להגן עלינו מהטפילים.
התפקיד שלנו זה לעבוד עם הגבוליים שההכרה שלהם עדיין בשליטתם. לגלות את התוכניות שלהם, לגלות איך להביס אותם, כמה הם ואיך ואיפה ולמה ומתי.
המחשבה מרתיעה אותי כי אף פעם לא הייתי טובה עם אנשים.
אני שואפת את ריחו של אשטון, ריח של חומרי ניקוי, סיגריות, ואדמה.
אלוהים, הלוואי והבוקר לעולם לא יפציע.



 

"אשטון שלך מת מבפנים, יקירתי," אותו הבריון שלקח אותי הוא זה שמדריך אותי. מפתיע אותי שיש לו נימוסים.
"אשטון שלי?"
"כן," עיניו החומות מביטות בי מתוך פנים בשרניות. הם הכניסו אותי לתוך חדר חקירות ברגע שדלת האוטו נפתחה. "אשטון נלקח כדי להפוך לחייל. הוא אחד מהמאומנים הכי חזקים שלנו, ובאותה מידה הכי מרדנים שלנו."
אני ממצמצת. אשטון שהכרתי היה מצטיין, אבל הוא שנא את המערכת מגיל קטן. נשמע מתאים לו. "מה כל זה קשור אליי?"
"כולם נלקחים למטרה. המטרה שלך היא לעזור לאשטון לחזור לדרך הישר."
"מה זאת אומרת?" אני זזה באי נוחות בכיסאי. יש מראה בחדר ואני מניחה שמאחוריה עומדים כמה אנשים. אולי אפילו אשטון.
"זאת אומרת שאני הולך לתת לכם כמה ימים בחדר מבודד," הוא מניח את מרפקיו על השולחן ומביט בי במבט מפחיד. "דברי איתו, תכי אותו, תכעסי עליו, תאהבי אותו - לא אכפת לי. אחרי הזמן הזה אני מצפה שאשטון יחזור לתפקד." 
"מה ייקרה אם הוא לא יחזור לתפקוד מלא?"
הוא מחייך חיוך שמעביר בי צמרמורת. "אנחנו לא אוהבים כשאלה שאנחנו לוקחים לא מגשימים את המטרות שלהם, נאלה."
אותן המטאפורות עולות בראשי - גופי המתפתל נזרק לים או נשרף לאפר, קבור בחול או מבותר לחתיכות קטנות בתוך ארגז.
אני בולעת רוק ולא מעיזה לשאול שאלות נוספות. לפני שאני יוצאת מהחדר אני מעיפה מבט לאורך המראה המזדיינת, שמראה לי את בבואתי הנוראה. עיניי האפורות פעורות, שיערי הכהה לא גלי כמו בדרך כלל אלא נפוח, גופי הרזה נראה נוקשה להחריד. אני מכריחה את עצמי ליישר את כתפיי.
הבריון מגיש לי ערימת בגדים קטנה ומוביל אותי בין מבוכי המסדרונות לחדר שכתוב עליו 21.
בפנים נמצא אשטון כבול בידו השמאלית לראש המיטה, לבוש בבגדים תואמים לאלה שאני מחזיקה; חולצת טי לבנה, מכנס כחול כהה. ההבדל היחיד הוא אזיקים וחזייה. הוא לא מביט בי אפילו וזה גורם לבריון להיאנח. הוא מחווה בראשו על דלת לבנה בצד החדר - שירותים ומקלחת. אני מהנהנת והוא יוצא, נועל אותנו לבדינו.
שמונה שנים.
הוא גבוהה יותר ממני, זה בטוח. כתפיו רחבות ומראות על כך שכנראה שחה הרבה. זרועותיו שריריות להחריד יחסית לנער בן שש עשרה. דסקית מתכת תלוייה מצווארו ומזכירה לי את היותו חייל. שיערו שחור כלילה, מגולח בצידי ראשו ובלורית שחורה ומבולגנת כמו שהיה בהיותו בן שמונה. עיניו הירוקות מושפלות, אך הן אותו הדבר, כך הרי זיהיתי אותו.
החולצה הלבנה שנתנו לנו שקופה מעט; בעוד שבמקרה שלי היא גורמת לחזייה שלי לבלוט, במקרה שלו זה מדגיש את בשרירים המטורפים בפלג גופו העליון. חזה שנראה כמו אבנים, ושמונה קוביות. חשבתי שאפשר להגיע רק לשש קוביות.
שפתיו קפוצות; "את מתכוונת פשוט לבהות בי ככה?"
אני מחייכת לפני שהוא מסיט מבט. "גם אני התגעגעתי אלייך."
אני מתקרבת אל המיטה אבל הוא מרים את ידו. "אל תתקרבי אליי. אני יודע למה לקחו אותך, וזה בגללי. אני לא הולך 'לחזור לתפקד', נאלה, כי אני לא 'מת מבפנים'." כן, הוא בהחלט היה מאחוריי המראה ההיא בחדר החקירות לפי הבוז בקולו.
"אז אתה גם יודע שאם לא תעשה את זה הם יהרגו אותי," אני אומרת בקול חלש.
הוא נאנח ומוריד את ידו. אני מתיישבת לידו ובוהה בצדודיתו המושפלת מטה, לרצפה. שיערו נעים למגע, וכשאני מסרטטת את תווי פניו הוא מסמיק מעט.
"באמת לא התגעגעת אליי בכלל?" אני שואלת. "אפילו לא קצת בשמונה השנים האלה?"
הוא מחייך מעט ואני צוחקת. הוא מרים את מבטו ולהפתעתי עיניו מלאות בדמעות. חיוכי דועך כשהוא מרטיב את שפתיו וגורר אותי לחיבוק גדול עם יד אחת.

חיבוק. מגע. במוסד, לא היה מגע מלבד אולי לחיצת יד. אולי האצבע שלך נגעה בשל מישהו אחר כשהעברת לו משהו. הדבר הכי קרוב למיניות במוסד היו מבטים מלולכים כמו של קסדנרה המטומטמת בחדר האוכל בבוקר הזה. זה באמת היה בבוקר הזה? זה מרגיש מלפני נצח.
אני מכריחה את שרירי גופי להירגע, להשתחרר. הרי לפני שהייתי בת שתיים עשרה לא גרתי במוסד. הייתי מחבקת אנשים. זה בטח לא כזה קשה להתרגל חזרה.
הוא נושם את ריח שיערי ואני מניחה שעיניו עצומות. לוקח לי זמן לכרוך את זרועותיי סביב צווארו וגם זה בהיסוס.
"אז השמועות נכונות?" הוא לוחש לשיערי. "אין שום מגע במוסד."
"לא," אני מגחכת. "אנחנו לוחצים ידיים."
הוא צוחק ומכחכח בגרונו, לנסות להעלים את הגוש שלא הצליח לבלוע. כשאנחנו מתנתקים אני בוהה בפניו האדומות, בעיניו הנפוחות.
"אני לא מאמין שאת באמת פה," הוא אומר.
אני יודעת שהוא לא התכוון לזה כמחמאה. "גם אני לא, אשטון."
אני מעבירה את מבטי לאזיק המתכת. הדם טרי ואני נושכת את שפתי למראהו. אני לוקחת את ידו הימנית, שלא כבולה. עיגול של דם שעוד לא הספיק להתייבש, דקיק אבל כואב למראה. הוא מאשר את מחשבותיי כי הוא קופץ כשאני נוגעת ליד איזור פרק ידו.

"עוד מעט זה ייקרש," הוא אומר.
למה הם כל כך חייבים להכאיב לו? זה מה שיעזור לו לחזור לתפקוד מלא? הם כבר לקחו אותו, הם כבר לקחו אותי, למה הם צריכים לכלוא אותו גם פיזית?

אני מאתרת את המצלמה שחייבת להיות בחדר, ממש מעל דלת הכניסה הנעולה. אני מתקרבת אליה ובוהה בה, רואה את העדשה מתרחבת כשהאנשים הבני זונות שמאחורי המסכים ממקדים את מבטה עליי.
"מישהו יכול להוריד ממנו את האזיקים? זה ממש מטופש! אני לא מוכנה 'להגשים את המטרה שלי' אם זה אומר שאשטון סובל. מובן? תשלחו לכאן מישהו שישחרר אותו מהאזיקים המטופשים שלכם או שתקלבו גם ממני חוסר תפקוד! אתם שומעים אותי שם חתיכת -"
הדלת שנפתחת בבת אחת כמעט פוגעת בפניי הרכונות קדימה. מי אם לא הבריון, על פניו חצי חיוך מלגלג. הוא זורק אליי את המפתחות שאני תופסת בקושי ויוצא צוחק, נועל אותנו שוב.
אני ממהרת לאשטון ומתפלאת לראות שגם הוא צוחק. "רב האנשים היו אומרים תודה."
"לא," הוא ממהר לקרב אליו את פרקי ידיו אחרי שאני משחררת אותו. "רב האנשים היו מתפקעים מצחוק מכמה שאת נראית חמודה כשאת כועסת. בבקשה אל תקחי את זה כמחמאה."
"לא השתנית בכלל!" אני מתעצבנת. "התחרטתי, תחזיר לפה את שתי הידיים שלך חתיכת כפוי טובה!"
העדשה של המצלמה מרעישה כשהיא זזה ואני מרימה אליהם אצבע משולשת בזנן שאשטון ממשיך לצחוק.
"אוקיי. תודה, לאנה."
"אין בעד מה," אני מחליטה לתלות את המפחות על המצלמה, וכשזה לא מצליח בגלל הפרשי גובה לא הגונים אני פשוט זורקת אותם מעליה עד שהם נשארים שם ומקיפים אותה בצלצול מתכתי שמספק אותי. אשטון בשירותים שוטף את ידיו מהדם שלו.
כשהוא חוזר אני זאת שעם דמעות בעיניים. הוא נאנח ופורש את ידיו.
אפשר להגיד שהסכמתי להיכנס לחיבוק שלו. נכון להגיד שרצתי לקבל את החיבוק שלו.
הוא נאלץ ללכת צעד אחורה וזה גרם לו לצחקק. אשטון מצחקק. אשטון שלי מצחקק, והוא לידי, כאן איתי. החבר הכי טוב שלי.
"באמת התגעגעתי אלייך," אני אומרת לחולצתו הלבנה.
"גם אני אלייך, נאלה," הוא אומר לשיערי.
אנחנו שוכבים על המיטה הכפולה, משחקים אחת בשיערו של השני, מקניטים אחד את השנייה ומנסים להשלים פערים של שמונה שנים. אני צוחקת עד כדי דמעות מסיפורי הטירונות שלו והוא מביט בי במבט חלול כשאני מספרת לו על ההעברה שלי בגיל עשר למקלט הכללי לילדים, ולאחר מכן למוסד.
"את יודעת מה זה המקלט הכללי באמת?"
"הייתה לי תחושה שזה לא בית יתומים עם כל החיילים מסביב," אני עונה. "כשהייתי שם אני ועוד כמה ילדים הנחנו שזה מחנה השמדה. היינו עושים דברים משוגעים כל הזמן כי חשבנו שנמות למחרת, או לקראת ערב."
הוא נראה מזועזע. "זאת חרא של דרך מחשבה לילדה בת עשר."
אני מצחקקת. "נו, מה זה באמת?"
"מיונים; אם יש לך פוטנציאל לחייל, לפועל, למורה, או לאזרח."
"מה היה המיון שלי אם נשלחתי למוסד?" אני מכווצת גבות.
"אף אחד מהם." בשקט שמשתרר אני מגיעה למסקנה שאני פשוט לא יעילה לחברה, עד שהוא אומר: "את מהאנשים שהם שומרים כנשק סודי."
"נשק סודי?"

הוא מהנהן.
"נשק סודי בשביל מה?" אני מתרוממת על מרפקיי, מביטה בו במבט מבולבל כשהוא שוכב על צידו ומשחק בתלתל משיערי.
הוא מרטיב את שפתיו שוב. "חייל מסוג כלשהו."
"אני? חיילת?" אני ממששת את השרירים שלי בגיחוך כדי להראות את הנקודה שלי. לעולם לא אצליח להילחם. אפילו לא לעבור טירונות.
"יותר כמו סוכנת."
אני מבינה ברגע. "מרגלת?"
"מסתננת," הוא מתקן.
"אז... אני מתאימה להיות אחת מהגובלים?" אני לוחשת את המילה שמפחידה אותי מאז הילדות. הגובלים - המורדים, החייזרים, המשונים, בעלי הקוד הגנטי הפגום.
"בערך."
"ולמה אתה מתאים?"
"להרוג אותם."
אני צוחקת, אבל מבטו נשאר רציני, קפוא. הוא מרים אליי מבט, וחיוכי נעצר באמצע. "תגיד לי שאתה צוחק."
"למה את חושבת שהתפקוד שלי לקוי, נאלה?" הוא מקרב את פניו לשלי. "אני לא רוצה להרוג. כבר לא."
***
אנחנו ישנים ביחד, אבל זה שונה מכשהיינו ילדים, במיטות קומותיים שאסור היה להביט מחוץ להן או שהיו מענישים אותך.
גם הוא מבחין בזה, והוא לחוץ יותר ממני. עם כל תזוזה שלי הוא זז גם כן, מנסה להתאים את צורת גופו לצורת גופי, או שואל אותי אם נוח לי.
"לך לישון, דביל," אני עונה לו בכל פעם. וזה קורה עשרים פעמים בלילה.
עבר שבוע; אנחנו כלואים בשמונה קירות, אבל האורך והרוחב של חדר השירותים והמקלחת הוא רק שלושה צעדים. כלומר, שלושה צעדים שלי, מה שעושה את זה גרוע יותר.

הם נתנו לנו רק עוד זוג אחד של בגדי יום יום, חולצה כחולה כהה ומכנס לבן. צחקתי כשהבריון הגיש לנו אותם, וצחוקי דעך כשהוא סימן לנו עשר באצבעותיו. שתי כפות ידיים פרושות באוויר שנייה לפני שהדלת נטרקה אחריו.
אנחנו מחליפים מבטים; עשרה ימים.

"יש דרך כלשהו שבה תחזור לתפקוד מלא בלי להרוג?" אני שואלת.
"אני ממש בספק."
"יש עוד דברים שתוכל לעשות, אשטון?" השעה היא שעת לילה מאוחרת, אבל אנחנו יודעים רק לפי השעון שמעל המיטה, שהתקתוק שלנו הוא חברתנו היחידה. טוב, התקתוק וצליל המים הנשטפים בשירותים. אני שוכבת מכוסה בשמיכה והוא עושה כפיפות בטן מתחתיה. הוא עשה מעל לארבע מאות ועדיין ממשיך, בטענה שהוא צריך להיות בכושר לכל מה שיכול לקרות ברגע שייצא מהחדר.
"כי או שאני יוצא, או שנכנסים לכאן להוציא אותי," הוא אמר בסביבות מאה חמישים הכפיפות. "ובשני המקרים אני הולך להכות מישהו למוות."
אני שותקת עד שהוא מסיים, ונכנס להתקלח. הוא יוצא רק עם מכנס; ביומיים האחרונים הוא חושב שאין שום טעם בחולצה כי ממילא חם. וזה נכון, טמפרטורת החדר מבוקרת ונשארה קבועה מאז שנעלו אותנו כאן.
שיערו נוטף מים כשהוא נשכב לידי במיטה, לא טורח להתכסות.
"אני שונאת כשאתה עושה את זה," אני רוטנת.
"את מה?" הוא פוער עיניים בתמימות אבל חיוכו הקטן מבשר רעות. לא עוברת שנייה עד שהוא מנער את ראשו מעליי כמו כלב וגורם לשיערי ופניי להתמלא במים.
"חכה שאני אתקלח."
"תמיד אפשר ביחד," הוא מחליט לבסוף להתכסות בשמיכה אבל חזו השרירי עדיין מוצק. הוא נהיה בבעל חוש הומור כחול יותר מגיל שמונה. זה לא אמור להפתיע אותי, אחרי הכל הוא בן שש עשרה, והוא עבר טירונות, אימונים, וצבא עם אנשים יותר מבוגרים ממנו. אני חושבת שאני נרתעת מכל הנושא הזה רק כי המוסד החדיר בי את העקרונות השמרניים האלה. אני מנסה להדחיק אותם. זה די עובד, ואני מרגישה הקלה להיפטר מהם לאט לאט.
"לך לישון, דביל," אני אומרת והוא מחבק את עצמו עם ידיו. אני בוהה בלסת החשוקה שלו. "קר לך."
"את שואלת או מ-מודיעה לי?" הוא מנסה לומר בביטחון אבל מגמגם מהקור. אני צוחקת ומביאה לו את החולצה הכחולה הכהה, זאת שלא הזיעה בה כשעשה שכיבות סמיכה וכפיפות בטן במשך שעתיים. הוא לובש אותה בגלגול עיניים ואני חוזרת להישכב לצידו.
"נאלה?"
"הממ."
"יש לי שיחה אישית," אני מרגישה אותו מתרומם על מרפקו, פניו לכיוון הגב שלי. אני מדמיינת את איך שאני מגיעה לו עד הכתף אפילו כשאנחנו רק שוכבים זה לצד זה ולא עומדים. אני מתמתחת מעט ומסתובבת לכיוונו כי אני חייבת, מעיפה מבט בפרקי ידיו שכמעט ולא רואים את השריטות מהאזיקים; הם עדיין תלויים על המצלמה, כתזכורת מתמדת לכמה שאנחנו לא חופשיים. אני מתחרטת שתליתי אותם.
"אוקיי," אני מכריחה את עצמי למקד את מבטי בעיניים הירוקות שאיכשהו ערניות לגמרי בשעות האלה, אחרי כל כך הרבה פעילות גופנית. "דבר."
"אל תכעסי עליי, לא כמו בפעם ההיא לפני שמונה שנים," הוא מחייך חיוך נוסטלגי. הפעם ההיא שהספקתי להתנצל עליה כבר ביום השלישי וזה גרם לו לצחוק ולחבק אותי.
"אני מבטיחה," אני מגלגלת עיניים אבל חיוך מתגנב לשפתיי.
"אי פעם היית עם מישהו?" הוא מרטיב את שפתיו, כמו שהוא תמיד עושה כשהוא לחוץ, שמתי לב.
השאלה גורמת לי לסרוק את העבר שלי. "פעם אחת. בגיל אחד עשרה. היינו ביחד שבועיים והבסיס הכי רחוק שהגענו אליו הוא להחזיק ידיים."
"בסיס?" חיוך לעגני עולה על פניו וגורם לי להסמיק.
"כן, בסיס, דביל. ככה דיברו כולם במוסד; אלה שלא היו שם כל חייהם - ככה הם דיברו," אני מגינה על עצמי בגמגומים נוראיים. "חוץ מזה, מה איתך, קזנובה?"
הוא צוחק אבל מבטי מפוחד. "הייתה לי מישהי. בגילי. היינו ביחד קצת יותר מחצי שנה. אלינור."
אני ממצמצת ומשום מה מרגישה כאילו הוא הכניס לי אגרוף. בגרון. למה הוא התחיל את השיחה הזאת, להשוויץ? להראות לי שכל מה שאי פעם עברתי בחיי נחשב כפינוק לעומת שלו? שכל מה שעשיתי ילדותי וחסר חשיבות לגמרי? "וואו. הצלחת יותר טוב ממני מה שבטוח."
הוא מרטיב שוב את שפתיו. "לא ממש אהבתי אותה."
"מה?" אז זאת לא המטרה שלו, אחרת היה דואג להשמיט את הפרט שהורס את כל האשלייה על מערכת יחסים רצינית. "אז למה היית איתך כל כך הרבה זמן? למה נהיית איתה מלכתחילה?"
הוא מסתכל ישר בעיניי והפנים שלו אדומות. "כי היא הייתה יפה. מאוד. כל הדברים שאני אוהב."
אני מגלגלת עיניים והוא מתחיל לשחק שוב בתלתל משיערי, שנראה שחור בידיו. "איך היא כבר נראתה, מלכת היופי הקטנה שלך?"
"רזה. נמוכה. היו לה עיניים אפורות מדהימות ושיער כהה," הוא אומר. לוקח לי זמן לקלוט ואני מרימה מבט שואל לעיניו. "היא הייתה ילדותית מידי. אבל הייתי צריך את זה, כי ככה זכרתי ילדה מסויימת בת תשע, שישנה מתחתיי על מיטת קומותיים."
אני מרגישה את הדם זורם ללחיי ואוזניי, ועורי בטח יותר סמוק משלו. אני שומעת את העדשה זזה וזה גורם לי לקפוץ.
הוא מתרומם ומתבונן לעברה בזעף.
"עד כמה שזה לא רומנטי," הוא מפנה את ראשו חזרה אליי והוא קרוב מידי. "תתלווי איתי לשירותים?"
"אומרים תלווי." ועדיין כשהוא קם ומושיט לי את ידו הפצועה במפרקה אני לא מהססת. הוא סוגר את הדלת אחרינו.
החדר קטנטן, משמע אין לנו ברירה אלא להיות צמודים. זה בכלל לא מפריע לו, ואני לא מתלוננת. אבל אני לחוצה, וסמוקה, וליבי עומדת להתפוצץ, ואני נשענית עם ידיי על הכיור כדי לא ליפול כי אני מפחדת שרגליי יאכזבו אותי כרגע. הוא משחיל את ידיו בין זרועותיי לגופי, נשען גם כן על הכיור ורוכן קדימה כדי לקרב את פניו לשלי.
"אני אמורה להיות זאת שקובעת את כיוון ההתקדמות של מערכת היחסים שלנו, לא?" אני פולטת לאוויר בלי לחשוב. "אני מבוגרת ממך, אחרי הכל."
"את עוד לא בת שבע עשרה," הוא לוחש בחיוך שעוד לא ראיתי מבין עשרות החיוכים השונים שהעניק לי. חיוך מזמין, מתגרה מעט.
"אני גדולה ממך בארבעה חודשים," אני מתעקשת. "אתה המטרה שלי, אשטון."
"ואת המטרה שלי," אפינו כבר נוגעים אחד בשני ועיניו מקובעות על שפתיי. "ההחלטה אם לעצור אותי היא שלך. פשוט תגידי לי לא."
"אתה יודע שאני לא יכולה," אני לוחשת חזרה.
הוא לא צריך יותר מזה לאור ירוק.
שפתינו נצמדות ועיניי נעצמות מהקרבה שלו אליי. אף פעם לא התנשקתי לפני כן, אבל אני די בטוחה שהוא המנשק הכי טוב בעולם. שמונה שנים נדחסו בנשיקה האחת הזו. שמונה שנים. אני מעבירה את ידיי בשיערו והוא תופס במותניי ומפתע אותי כשמרים אותי באוויר. הוא מושיב אותי על השיש הקריר, הנעים למגע, של הכיור. הוא מתקרב ואני נותנת לו, כורכת את רגליי סביב אגנו, ירכיי לחוצות כנגד שלו.
הוא קר למגע, אבל בצורה נעימה. בכל מקום יגופינו מחובר אני חשה עקצוצים. הלב שלי מפספס פעימה ואין לי אוויר נשימה, אבל אני תופסת בחולצתו וממשיכה למשוך אותו אליי, קצת יותר קרוב רק קצת.
הוא מניח את ידיו בעדינות על לחיי ומנשק אותי מיליון נשיקות קטנות לפני שהוא מתנתק. עיניי נפקחות בשנייה, ועיניו עוד כמה שניות אחריי.
"אני אוהב את העיניים שלך," הוא מחייך.

"דביל."
הוא מנשק אותי שוב.
נדרשו לנו יומיים שלמים לחשוב על תוכנית שבאמצעותה הוא יחזור לתפקוד מלא.

שנינו, ביחד.

שלא אעז להיפרד ממנו, הוא אמר. או ביקש, או התחנן, או ציווה, או הכל ביחד. לפעמים הוא מבלבל אותי. עליתי על הרעיון באמצע הנשיקה הכי טובה שהייתה לנו והרגשתי נורא על לקטוע אותה.
"מסתננים," אני לוחשת כנגד שפתיו. הוא ממלמל משהו ומנסה לנשק אותי שוב, מסרב לפקוח את עיניו. אני סוטרת לו והוא פוער אותן בזעף.
"מה?" הוא מתלונן, משפשף את לחיו.

"מסתננים, אשטון."
לוקחת לו דקה תמימה להבין.

לוקחת לשנינו יחד שעה כדי למצוא דרך להעלות את זה בפניי הבריון - "קוראים לו ליאם. ליאם הנדרסון. בן זונה, נאלה, זה מה שהוא."
אנחנו עומדים מול המצלמה במשך כמה דקות, בוהים בה מחובקים ובקושי ממצמצים. לוקחות לו כמה דקות לפתוח את הדלת ולרגע אנחנו מופתעים מהאוויר החם שנכנס לחדר. אני לפחות, כי אשטון מכחכח בגרונו ומצדיע לו.
צל של חיוך עובר על פניו שךל הבריון - כלומר, ליאם. הנדרסון, מה שלא יהיה.
"מסתננים," אני אומרת ואשטון מהנהן אחריי.
"שנינו יחד. אם תשלח זוג, שהוא באמת זוג, מי יפקפק בהם?" אשטון משלים את דבריי.

הנדרסון-ליאם-בריון נעלם בשנייה בלי להגיב. שלושה ימים הוא השאיר אותנו תלויים באוויר, צמודים אחד לשני בלי סנטימטר של אוויר בינינו, מחשש שיפרידו אותנו איכשהו. שהרעיון לא ייתקבל, או שיתקבל בנפרד לכל אחד מאיתנו.

ביום הרביעי הנדרסון נכנס ואחריו אנשים בחלוקים לבנים. רופאים, לפי המסכות המופשלות שנחות על צוואריהם.
אשטון התעורר רק לפני דקה, ואני חצי שעה לפניו. לעומתי, הוא לא מבזבז זמן ומנשק אותי, מזיז אותי לעמוד מאחוריו, הוורידים בזרועותיו בולטים ומבטו רושף.
"תנסה לא לנשק אותה יותר מידי, אשטון," הנדרסון אומר. "זה יפריע לתהליך."
אני מעיפה מבט בפניו המופתעות של אשטון. הוא מפנה את ראשו ללחוש לי הסבר: "הוא מעולם לא קרא לי אחרת מאשר חייל. בן זונה כמה פעמים, אבל חייל בעיקר."
הוא מפנה את ראשו בחזרה: "המפקד. מה קורה פה?"
"בוא נגיד שיהיה לכם מספיק זמן להתנשק גם בשטח," הנדרסון-ליאם-הבריון-המפקד אומר. "אנחנו שולחים אתכם להכנות מזורזות, ואז לשטח. אנחנו צריכים אתכם יותר בשטח."
כשאני מבינה שהרעיון שלנו התקבל, דמעות הקלה עולות לעיניי.

הנדרסון-ליאם-הבריון-המפקד מביט בי ונאנח. "אני עדיין בספקות לגבייך."

אשטון מקרב אותי אליו ומניח יד על מותני. "אין שום סיבה לכך, המפקד."
"אני לא המפקד שלך יותר, תודה לאל," הנדרסון-ךיאם-הבריון-המפקד צוחק, גורם לגופו של אשטון להתקשח. "אבל מי יודע? יכול להיות שאתה עוד תתגעגע אליי, אשטון."
"אני ממש בספק," הוא עונה, גורם לו לצחוק עוד יותר.
הם לוחצים ידיים, חצי חיוך עולה על פניו של אשטון.
"ואתה לא רצית שנביא אותה," הנדרסון-ליאם-הבריון-המפקד מחווה בראשו לכיווני. הוא לוחץ את ידי כמו את ידה של מלכת אנגליה כשעוד הייתה מלכה, לפני שהמלך הוכתר אחריה. "הגשמת את המטרה שלך."
"ומה עכשיו?"
"עכשיו תהיה לנו מטרה חדשה," אשטון מושך אותי קרוב יותר אליו. אני מחייכת ומסמיקה.

"אתם דוחים אותי. אתה גרוע יותר משהיית עם השרלילה ההיא, אלינור, זיכרונה לברכה."
"מה?" אשטון מפנה את מבטו בחדות.
"החיילת אלינור מתה בשטח. לפני כמה חודשים," הנדרסון-ליאם-הבריון-המפקד אומר כבדרך אגב. "נורתה חצי עירומה באוהל של חייל שמבוגר ממנה בעשור, ונורה איתה."
אשטון בולע רוק. "זכרונה לברכה."
"תנו לרופאים לקחת ממכם מידות ופרטים,"  הנדרסון-ליאם-הבריון-המפקד על מפתן הדלת. "אתם תקבלו שעתיים לספוג אור שמש, ואז תועברו להכנות שלכם. בהצלחה."
הוא סוגר אתת הדלת.

אני מחכה לשמוע את הנקישה של המנעול, אבל היא לא מגיעה.
אני מחייכת לעצמי - חופש.
לי ולאשטון. לי. לאשטון. לנו.
להגשים את המטרה שלנו. 





(יהיה גם חלק ג, ד, ה. אולי גם עוד. נראה(: )