סתם.

תלוי על איזה צד קמתי היום.

אם קמתי על הצד הטוב, אני לא אוכל כלום חוץ מחצי תפוח ואולי מלפפון בערב. ואפילו לא אהיה רעבה כי יש לי מסטיקים ומלא מים שישביעו אותי.

אם קמתי על הצד הרע אני אטחן את כל מה שבמטבח. דברים טעימים ודברים דוחים, חמש קערות קורונפלקס ואחכ גם שניצלים וכל מה שאני מצליחה למצוא במקרר. ואז אני אלך לשירותים, אשים מוזיקה בטלפון ואקיא הכל. וחוזר חלילה עד הלילה.

אבל אם קמתי על הצד הממש גרוע, אני אחליט שנמאס לי מהשטויות ואני במילא בטטה שמנה אז למה לא. אני אוכל מלא ובעיקר שטויות. לא אתכנן להקיא ורק אחרי שעתיים ומשהו אזכר שאני בכלל דבה ואתחרט שאכלתי כל כך הרבה ואנסה להקיא הכל ומה שיצא זה רק מים ומיצי קיבה.

בסיכום של כל הימים האלה זה יוצא שאני לא עולה ולא יורדת במשקל. נשארת אותה פרה מכוערת רק עם חצקונים ושיניים צהובות. שמנה מכוערת מטומטמת חלשה מגעילה. בחיים אני לא אלך לים. בחייםםםם לא. היריכיים שלי בגודל של בניין, והבטן שלי בכלל כאילו אני בהיריון. שונאת את עצמי על זה שאין לי כוח רצון. מילא הייתי נהינת מהאוכל אבל לא, אני אפילו סובלת בבולמוסים, בלי שליטה ובלי יכולת להפסיק. בוכה אחר כך על הטימטום. אם הייתי מסתכלת מהצד הייתי נגעלת כלכך ממה שהולך - כל הקיא והאוכל והשומן.... אבל אני מסתכלת על הכל מהעיניים המטושטשות והעייפות שלי שכבר לא מסוגלות להעביר למוח את מה שהן רואות. כבר נמאס לגוף שלי מכל ההתעללויות האלה. כבר לא רואים לי את העצמות באגן וגם בכתפיים הן פחות בולטות. אותה שמנה פרה חזירה שהייתי ונשארתי תמיד. לכי תאכלי עוד יא סתומה