סתם.

אני מנסה להתמודד עם הדיכאון בכל מיני דרכים

אחת מהן היא לאכול הרבה. כמה שבא לי ממה שבא לי. למה? כי מותר לי. כי אני עצובה. כי אני ריקה. ואני פשוט חייבת למלא את החלל שבפנים. כי אני במילא כישלון אז שום דבר לא משנה. גם לא הבריאות גם לא המראה החיצוני. אוף אוף אוף אוף אוף אוף נמאס לי מעצמייי אני הכי שמנה שהייתי אי פעם. וכשאני מדברת על זה אני תמיד אומרת שאני אוהבת את איך שאני נראית וזה לא מפריע לי אבל זה כן. הציצי שלי ענק ואני פשוט שמנה. אני לא רוצה לחזור לבולמיה. ממש לא. ואני גאה בעצמי שלפחות עד עכשיו לא נשברתי כי בולמיה זה המצב הכי מגעיל וגרוע ועדיף להיות איך שאני עכשיו מאשר לחזור להקיא. אבל אני רוצה לשלוט בעצמי וזה כל כך קשה. אוכל זה הדבר היחידי שמחזיק אותי בחיים (נפשית) ואני לא מסוגלת לחשוב מה אני אעשה בלעדיו...