אני טיפשה, זה מה שאני.
טיפשה שחשבתי שזה יכל להיות שונה, טיפשה שחשבתי שהכל באמת יהיה טוב לשם שינוי.
הלב שלי קורע את עצמו לגזרים, אוכל את עצמו מבפנים כי הוא לא יודע איך להתמודד עם כל הכאב הזה.
ורק לחשוב שבפוסט הקודם שלי דיברתי על נצח פרטי וטוב.
טיפשה טיפשה טיפשה.
כל פעם אותה שאננות ששום דבר לא יגע בי, כל פעם אותו ביטחון שהכל סוף סוף טוב, כל פעם הראש נכנס לאופוריה ומשאיר את הלב חשוף ופגיע.
לא עוד.
לא עוד לב.
לא עוד טוב.
לא עוד כלום.
אני לא רוצה, אני לא רוצה שזה יקרה, אני לא רוצה.
המוח כבר לא חושב, הוא מלא במרה שחורה ומבעבעת שממיסה אותו מבפנים, שמחזקת כל רגש שאני לא רוצה להרגיש ושמעלה את כל אותם חזיונות שאני לא רוצה לראות.
הבעיה בכאב הזה היא שהוא לא יגמר, ואני יודעת שהוא לא יגמר.
הזמן לא עושה את שלו, הזמן לא מרפא צלקות, הזמן לא משפיע כלל וכלל כשהעולם קורע ממך בציפורניים את החצי השני שלך, ואולי אני צעירה מידי בשביל לדבר על חצאים שניים ועל אהבה ואולי אני בזמן המתאים, אני רק יודעת שהאינטואיציה שלי לא טועה לעיתים קרובות והיד המלטפת והשפתיים האוהבות שלו משלימות את שלי בצורה מושלמת מידי בשביל שזה לא יהיה אמיתי.
ואולי זה לא אמיתי בכל זאת...
כינוי:
Vena
בבלוג זה
בכל הבלוגים
