חופשת לידה מחפשת קריירה

בערך בשלוש לפנות בוקר ביקיצה מאד לא טבעית מצאתי את עצמי מתגנבת מהמיטה הזוגית והמאד נוחה בחדר השינה של ההורים (ראה ערך חדר השינה שלי ושל בעלי) לחדר של הילדים למיטת הנוער הארוכה אך הצרה של הילדון, בעקבות המעבר של הילדים למיטה שפעם היתה מיטה זוגית ונוחה

פינקתי את עצמי בכרית לעצמי בלבד, כיסוי פיקה נעים במיוחד שלא היה צורך לחלוק בו עם אף אחד.

פתחתי חלון ורוח קרירה נשבה פנימה, מחשבה על דלקת ריאות פוטנציאלית לפעוט לא התגנבה הפעם אל מוחי ונשכבתי לשנת ישרים או לשארית של מה שנשאר ממנה עד הבוקר.

בבוקר התעוררתי עם יד קטנה תקועה לי בפרצוף ורגל קצת יותר גדולה מונחת כמו משקולת על הבטן,

עטופה בילדים מהם ברחתי בלילה ובכל האהבה הזו, זכרונות הלילה הארוך התפוגגו כלא היו

כל הבהלה לזהב..

להספיק לעשות את כל הדברים שמשום מה החלטתי שלא אוכל לעשות כאשר אגיע לגיל המופלג, לצד השני של הגשר, כל הפחדים על הזדקנות מוקדמת, על בני המשפחה והחברים שעוזבים אותנו ובקרוב גם בי זה יכה(בשיבה טובה )(בני 90 + בהחלט גנטיקה מוצלחת)

עוד תואר ועוד תעודה, להספיק לפני ש..

לפני מה???

תחושת ריק מוחלט, כמו בלון שהוציאו ממנו את האוויר

כמו התחושה אחרי החתונה, חודשים של הכנות ודיבורים על הדברים הכי חשובים בעולם בשביל לסכם את הכל ל-5 שעות מהן הרוב יזכר לאחר הצפייה בוידיאו (כנראה בפעם הראשונה והאחרונה לשנים ארוכות)

תחושת שלווה מלווה את האחרי, פתאום כל המטרות נראות בהירות מתמיד, החיים קיבלו פרופורציות, העבר בהחלט היה מוצלח והתרגשות מתגנבת לה אל העתיד לבוא..

אני כבר לא ילדה בת 20

אני ילדה בת 30

זיכרון מעורפל חציו מסיפורים וחציו מזכרון שקית ההפתעות מלאה בנחשי גומי וסוכריות טופי שבחורה נחמדה נתנה לי

עם הנחיתה אי שם באמצע שנת 1990 ..

אחרי התאקלמות קלה חווינו את קבלת הפנים האותנטית יותר של מלחמת המפרץ שבתור ילדה אני זוכרת בעיקר את הקופסא שנגררה איתנו לכל מקום, יריעות הניילון של השיפוצים על החלונות ומלא מלא סלוטייפ מדי לילה, לא פחד לא חשש בעיקר לימודים שהפסדנו וזמן הורים נוסף שהרווחנו

2006 מלחמת לבנון השניה כבר לא נערה אבל ממש לא לחוצה, בגישה וברוח התקופה של ,לי זה לא יקרה" מלווה במחשבות ורודות מדי מעתיקה את עצמי מלאה בקיטורים לכיוון המקלט ובעיקר חולמת על החו"ל המתקרב

אבל בלי משים ולמרות הנאיביות הילדותית, חודש אחרי סיום האירועים אופנוע שהתניע ליד אוטובוס שעצר באור אדום ואני בתוכו הוציא ממני את כל מה שנאגר, ומצאתי את עצמי מכופפת מתחת לספסל ומחכה לבום, שלא הגיע.

2014 אמצע הלילה הילדים נלקחים מהמיטות ומחשבה רצה לה בראש..

לא עלי, לא עלינו גם לא על האחרים

עליהם

עליהם שבתמימותם הגיעו לעולם הזה ללא כל כוונה רעה, ללא כל רצון למלחמה וללא כל עמדה

"גרגמל מחפש את הדרדסים, הוא מפעיל את האזעקה ואנחנו רצים למקלט

הוא לפעמים יהרוס להם את הפטריות, לפעמים יצליח לחטוף דרדס

אבל הדרדסים דואגים אחד לשני, ביחד, הם תמיד מנצחים".