הזכות לכתוב..

הוא כל הזמן חולם על מוות.

17.6.14

בטח לכולנו יצא לחלום חלום רע ולהתעורר ממנו בבהלה באמצע הלילה, מיוזעים ולא בהכרח מצליחים לחזור לישון.

יש אנשים שהחלום נשאר עמם ימים, שבועות ואף שנים,

סיוט שזוכרים אותו הופך לחיידק טורף שיושב לו בניחותא במרכז המוח.

אני כל הזמן חולם על מוות הוא אומר לי כמעט מדיי בוקר.

יש שאומרים שמוות בחלום פירושו חיים ארוכים.

אבל לך תסביר לבנאדם שמתעורר בצעקה באמצע הלילה כולו נוטף מחרדה

שמוות זה טוב, בחלום. זה בעצם טוב, אני אומרת לו..

והמילים שיוצאות לי מהפה לא משכנעות אפילו אותי..

אנחנו חיים בעולם שבו אסון רודף אסון וחיים נלקחים ברגע.

אז איך גורמים למחשבות להיעלם?

איך שוכחים מהסיוטים שתוקפים אותנו בתקופות מסוימות?

למה זה בכלל קורה לרבים מאיתנו?

רבים תוהים, האם קיימת אפשרות רוחנית או ביולוגית שבה התת מודע מנסה לומר לנו דברים.. הרי שהוא אינו יכול לתלות שלטים ולצאת בהצהרות.

אין לו אפשרות לשבת איתנו אחד על אחד על איזו בירה קרה בפאב השכונתי הפינתי באיזו שעה הזויה באמצע היום..

ייתכן שזוהי דרכו לאותת אזהרה או לגרום לנו פשוט לפקוח את העיניים?

איך גורמים לאדם האהוב עליך להתנתק מהפחדים?

לאדות את הסיוטים, לגרום לו לשכוח מהחלומות שנשארים איתו כבר שבועות..

איך מעניקים ליקירך את הביטחון לו הוא זקוק?

איך עוטפים אותו אושר, מחדירים בו אופטימיות ושמחה?

מי היה מאמין שלפעמים צריך פשוט לא להאמין.

החיים לוקחים אותנו למקומות שלא חשבנו שנהיה בהם.

לרגעים שלא חשבנו שנזכה לחוות.

לזיכרונות שלא דמיינו שייחרטו לנו
בלב..

המציאות שלנו, מלאת חיוכים, חסרת דאגות וצריך לנצל אותה.

לעיתים, אנחנו כ"כ עסוקים בעבר או במה שיקרה בעתיד

שאנחנו
מפספסים את עיקר הקסם ..

לפעמים שק של אושר נשמט לרצפה כמו עלה בשלכת.

ופירורי רגעים מתפזרים להם בשמש..

וחוץ מכאב לב החיים ממשיכים והשגרה מתרחשת.

לפתוח את העיניים כל בוקר ולחוש תחושת שלמות עם עצמך.

להסתכל בראי ולאהוב מה שאתה רואה,

להכיר בעובדות חייך ולדעת מהי האמת שלך.

ללכת עם העקרונות שלך בלב שלם גם אם תעמוד שם לבד.

להעריך את מה שיש לך ביד.

לראות את הפאזל כתמונה ולא כחלקים חלקים.

לזכור שמה שעשית עם שאר החלקים היה מתוך היגיון אישי, בריא שלך

ועליך להזדהות עם עצמך ועם ההשלכות שנגרמו לך עקב כך.

כל אלו, הם מה שבעצם הוביל אותך לנקודה שבה אתה עומד היום.

לו היו שמים על מאזניים ונותנים לאדם לבחור בין

חיים מלאי סיכונים, חיים על הקצה, גדושי ריגושים, אהבה, שמחה וייחודיות

שמביאים איתם אפשרות לפגיעה, לאכזבה ולסכנה..

לעומת חיים שקטים, שלווים, מלאי רוגע ושמחה של היום יום,

הנינוחות שבשגרה.

אי אפשר לגרוס חד משמעית מה רוב האנשים היו בוחרים.

אם יש אפשרות לקחת את הסיבוב במלוא התנופה ולחשוב על התוצאות אח"כ, 

הייתי עושה את זה שוב ושוב ושוב.

כי התחושה הזו, שאתה עומד להתפוצץ מאושר, ההרפתקה של החיים שלך,

אתה יושב ומשחזר את רגעי החסד, מתגלגל מצחוק עד שכואבת לך הבטן 

ועל לחייך ניגרות דמעות מלוחות של אושר מהול במזל.

זה שווה הכל.

הרגעים שבהם אתה עומד על הקצה, 

מגיע עד קצה גבול היכולת שלך,

סף הריגוש שלך עומד להתפוצץ 

והחיוך שלך פשוט נמתח על השפתיים..

האדרנלין מתחשמל לך בכל תא בגוף ואין הרגשה טובה מזו,

כך אני רוצה לחיות כל החיים.

כאן הייתי שמה את העצור וטומנת ראשי באושר הזה.

סופגת כמה שרק אפשר.