גיל 20. וואו.
גיל עגול ויפה.
התחלה חדשה, נקודה חדשה בחיים, עשור חדש.
במבט לאחור, על השנה האחרונה, אני יכולה לומר שאני מרגישה שמיציתי אותה ואני נכנסת לשנה חדשה מאושרת.
התגייסתי, הכרתי אנשים חדשים שהולכים איתי בדרך הארוכה הזו, התאכזתי, התאהבתי, למדתי על עצמי כל כך הרבה דברים חדשים.
שאני מסוגלת לעמוד ביותר משאני חשבתי שאני מסוגלת.
שאני דרמה קווין מטורפת.
שאני עוד יודעת לאהוב. לא להיות בקראש. אלא באמת לאהוב.
הלב הזה שהיה קפוא מאוד הרבה זמן, הפשיר השנה.
למדתי שאני אוהבת קשיים, אפילו נמשכת אליהם.
למדתי שאני מסוגלת לתפקד בצורה שלפני כן, לא הייתי יכולה לחשוב עליה בכלל.
למדתי המון.
ואני נכנסת לשנה החדשה הזו עם חיוך.
עם מטרות חדשות לשנה הזו בחיים, עם רצונות חדשים, עם שמחה אמיתית וכנה בתוך הלב.
אבל תמיד יש דבר אחד שיפריע. שיהיה חסר. כאב אחד בלב.
אבל בלי כאב זה לא חיים נכון?
אז גם אותו נקדם בברכה ^^
עכשיו גם אני בגיל ה-20. מכובד.
אין יותר ____עשרה.
להשכב במיטה, לעצום עיניים, לנסות להירדם.
להתגלגל מצד אחד לשני, לחשוב שנוח לי, שלא יהיה לי נוח ולהתגלגל שוב.
אני לא יכולה לישון.
את ממלאה לי את הראש, בצורה מפחידה.
את יודעת מה הפחד שלי כאן?
לא הקטע של לא להיות איתך, אלא לאבד אותך.
מעבר לזה שאני מאוהבת בך, אני אוהבת אותך כאדם, ואת חשובה לי כאדם.
אם הבחירה כאן היא בין לאהוב אותך ולאבד אותך ללהילחם כנגד הרגש הזה ושתהייה בחיים שלי - אני מעדיפה להילחם.
אני רוצה להילחם עלייך.
כי אני לא אשקר, רק בורא עולם יודע עד כמה מה שאני מרגישה אלייך חזק.
אני רוצה אותך בחיים שלי, זה כבר מובן.
עדיין לא מאמינה שאמרתי לך את זה.
ואולי טעיתי.
כי מאז בערך, את נעלמת לי מהחיים.
וזה ההפך המוחלט ממה שרציתי שיקרה.
אני מרגישה שאני מאבדת אותך, את זה אני לא רוצה.
אני אלחם עליך.
אני כבר לא יודעת באיזה קטע.
אני יודעת שאלחם עלייך כדי שתשארי לי בחיים.
כי את יקרה לי מידי.
את חשובה לי מידי.
אני אוהבת אותך.
ואני מצטערת.
מצטערת שהפלתי את זה ככה עלייך.
אולי טעיתי.
בתכלס, אני אומרת שאני מרפה בלב שלם.
כשאני יודעת שאני לא.
אבל אם אני אמשיך לומר את זה לעצמי - אני אאמין בזה לבסוף, לא ככה?
דיי כבר!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
