| 10/2005
ג'- חלק ב' היא מבוגרת ממני בהרבה, וגם אם לא רשמית, היא למעשה הבוסית שלי. כימיה הייתה שם מהרגע הראשון שהיכרתי אותה. עוד לפני שראיתי אותה ועוד כשדיברנו בשיא הדיסטנס (תרתי) בטלפון בפעמים הראשונות לפני קצת יותר משנתיים. הרי אין דבר שאני מעריצה יותר משילוב של אינטליגנציה וענייניות. והיא מלכה.
שיחות העבודה שלנו לאט לאט גלשו מדי פעם לעניינים אחרים, עם נגיעות קלילות ונדירות מאד בעניינים אישיים ממש. בעיקר הן התאפיינו בתנודות קיצוניות של היסחפות מתלהבת לאיזה נושא איזוטרי זה או אחר וענייניות שיא של עבודה. בכל גלישונת כזאת היה תמיד מין הגילוי המרנין והמפתיע. היא כל פעם הפתיעה אותי במשהו אחר. הן מבחינת ההתנהלות שלה, הן מבחינת הדינמיקה בינינו והן מבחינת התכנים שעלו. בין שיחה עם "גלישה" לאחת אחרת כזאת יכלו גם לעבור חודשים לעיתים. הנגיעות האלה, על-אף שהיו תמיד חזקות ומיוחדות, היו כל-כך מעטות וספוראדיות, שלא היה בהן מספיק כדי להוות פתח למשהו נוסף. מעבר לכך, אני מבחינתי אף פעם לא ידעתי בבירור היכן הגבול, והעדפתי לא למתוח אותו. בטח לא איתה. היא קשוחה ומפחידה ומבריקה וביקורתית ומיסתורית וחרדה לפרטיותה וחסרת סבלנות וחדה כתער, ואני צריכה לעבוד איתה. אז נהניתי לי מהכימיה, מיחסי העבודה הטובים, מההבנה והצחוקים פה ושם, וזהו.
אבל, בפעמים הנדירות שהיינו נפגשות, גבוהה ומרשימה כזאת, מלאת נוכחות וכוח, היא מייד הייתה עושה לי שמח בלב. ומייד היה כיף ומצחיק וטוב. ותמיד היה עניין הדדי לא ממומש. נקודה. וחוץ מזה, עם או בלי קשר לחלום, רציתי ללטף לה את השיער.
לפני כחדשיים וחצי, כמה חודשים טובים אחרי שלא התראינו, פתאום יצא לנו להתראות אי-אלה פעמים בהקשרים של תחביבים משותפים (לא לבד). פעם אחת אפילו חייבה פגישה אישית בבית קפה, מה שבהחלט היווה פריצת-דרך כלשהי. בהזדמנות אחרת, וכמובן עם איזה "אפרופו" שהזכיר, היא אמרה שהיא חלמה עלי משהו. אמרה שזה היה קשור לחרדת נטישה. נותרתי בלב עם פה פעור. אמרתי שגם אני חלמתי עליה משהו. היא שאלה מה, ולא העזתי להגיד. באמתלה של "יש כאן אנשים", אמרתי שאספר לה בהזדמנות. זה וההתראויות היותר תכופות האלה בנוסף לפרוייקט גדול משותף בעבודה, הביאו ליותר קרבה וליותר רצון וליותר חוסר מימוש.
היא יותר ויותר העסיקה אותי. דיברתי עליה עם ק', חברתי הטובה. אחד העיסוקים המרתקים שלי ושל ק' זה לדון בקשרים עם אנשים, ובעיקר עם חברות דווקא. תהינו אם אני באמת רוצה להיות חברה שלה. אם היא באמת תעניין אותי אם נהיה חברות ולא בקשר עבודה שלא מאפשר את זה. או אם זה בכלל כדאי בשבילי לסטות מהמקום הזה של עבודה. הרי אין לי סבלנות לרוב האנשים, ונדיר ביותר שאני באמת יכולה להכניס חברות חדשות לחיי. תהיתי מה ואם היא רוצה. ואם כדאי לשנות את הסטטוס ואם זה לא יכול להיות בעייתי. וכך, ניתחנו ניתוחים, שיערנו השערות, טיכסנו עצות, ותכננו תחבולות.
יום אחד ג' נורא קיטרה על כל מיני ענייני עבודה, וזרקה שאין לה ראש לזה עכשיו, ושהיא טרודה בדברים אישיים. העזתי ושאלתי אם הכל בסדר. היא אמרה שלא במין אלק נון-שלנטיות אפיינית, וספק בתירוץ של קשר לעבודה וספק כי זה בגלל שאני שאלתי, היא סיפרה לי משהו נורא אישי. ועסיסי. הפעם לא נתתי להזמדנות לחמוק. הבעתי את הפתעתי ושאלתי שאלות. היא ענתה. תשובות מפתיעות כל פעם מחדש. שדורשות שאלות מקשות בתורן. אבל הכל בטלפון, וכשאין זמן, ושבעצם אלה שיחות עבודה, שמתחילות ונגמרות בשיא הענייניות תמיד. רסיסי השיתופים האלה נמשכו בעוד אי אלה שיחות עבודה, ואז הודעתי לה שהיא צריכה לעבור תחקיר מקיף, כי אי אפשר ככה. כשכמה שיחות אחר-כך היא התלוננה שאני רק מאיימת לחקור וזה לא קורה, כבר ידעתי מה אני צריכה לעשות, וציפייתי הייתה דרוכה.
המשך יבוא.
| |
|