נמאס לי לכתוב עליו כל הזמן ונמאס לי לחשוב עליו כל הזמן. אני פשוט אכתוב פה את כל הרגשות שלי ואסיים אם זה.
אני מצטערת שכל הזמן האחרון הפוסטים שלי רק עליו, אבל תזכרו שני דברים:
הבלוג הזה שלי והוא נועד להוריד לי אבנים מהלב.
ואם כרגע זה מה שמפריע לי, אני אכתוב על זה המון.
מצטערת אם זה יצא תקיף. אוהבת.
אני חושבת שאני זאת שהרסה את זה, שרמזת לי המון במחנה, לפני ואחריי, כל פעם לא ידעתי איך להגיב אז ייבשתי.
קצת נגררתי אחרי חברה ובסוף זה לא יצא.
אני חושבת שניסית לגרום לי לקנא אז הלכת לחברה הכי טובה שלי.
בהתחלה חשבתי אולי תספר לה ותדבר איתה איך לספר לי וכאלה.
סתם הדימיון שלי.
אחר כך כשהבנתי שלא, נשבר לי הלב.
באמת.
בגללך, לא יכולתי להסתכל עליה שבוע !!! אתה מבין למה גרמת ?!
אבל אתה לא ראית את זה בכלל. למרות שהיא ייבשה לך את החיים ודחתה אותך אלפי פעמים.
כל פעם שעברנו לידך הסתכלת עליי ולא עליה.
כשראיתי אותך וסובבתי מבט כי לא יכולתי להסתכל עליך, ראיתי את המבט הפגוע שלך.
כשהלכתי ובכיתי והשפלתי מבט, לא ראיתי בך אפילו טיפת דאגה.
כל פעם שהייתי לידך ניסיתי לגרום לך לשים לב.
היו פעמים שעשית את אותו הדבר.
אתמול, כשעברתי קבוצה כדי לא להיות איתך, החלטתי שאני חייבת לירות בך.
אחרי שעשיתי את זה, אתה לא מבין כמה הייתי מאושרת.
כשבאת ואמרת שנפסלת, זה היה הכי משמח בעולם.
לדעת שאולי אתה שברת לי את הלב, אבל "החזרתי" לך בדרך כלשהי.
היום כשישבתי עם מישהי, ראיתי את המבט שלך טל.
אתה ראית שהסטתי מבט והסתובבתי עם הגב אלייך.
אני לא רוצה לראות אותך.
אני לא רוצה לשמוע אותך.
ותאמין לי שהייתי רוצה להיות איתך בכל הזדמנות שיש, אבל אתה עירערת לי את הביטחון שגם ככה בקושי היה קיים.
אז כן, אם אני רואה אותך אני עדיין מנסה לבלוט ושתשים לב.
אבל בשיא הכנות, הלוואי שלא היינו נפגשים מההתחלה.
הלוואי שלא היית מדבר איתי בקטנה לפני ט.
הלוואי שלא היית האחראי מבנה שלי.
הלוואי שלא היית בצופים.
הלוואי, שאני אשכח ממך.
באהבה גדולה מדי, אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
