אני לא רוצה לכתוב על החטופים, על הנרצחים, על הילדים, על היהודים, על הקורבנות, איך שלא תקראו להם.

אני לא רוצה לכתוב על הנער הערבי שנרצח בעקבותיהם.

לא רוצה לכתוב על זרם השנאה שפרץ בעקבותיהם, שחור ומר ורעיל.

או על התאווה הפתאומית לרצח של כולם מסביבנו.

להרוג את הפוליטיקאים, השוטרים, המוקדנית, הערבים, המחבלים, ומי לא?

אני לא רוצה להתלונן שוב ושוב על המציאות הנוראית שאנחנו חיים בה.

על העיוורון המוחלט של כל צד לצד השני.

או להפך, להביע הערכה לעם שמתאחד ככה

כל אחד עם השני, באבל המשותף.

אני רוצה לכתוב על נושאים שמחים וקטנים

על זה שישנתי אצל חברה

ומחר נלך לים

ואני כבר יודעת לנגן נורמלי יותר בפסנתר

אבל אי אפשר באמת

כי הענן השחור הזה הוא כבר יותר מסתם ענן.

הוא בולע אותנו ואי אפשר לחשוב יותר על כלום

רצח, טרור, מוות, מלחמה, מחבלים

כל המילים הגדולות משפיעות

אנחנו דורשים נקמה

או נחמה

תלוי מי

לפי דעתי המילים האלה לא אמורות להיות דומות אחת לשניה

הלוואי שיכולתי לומר משהו חכם ועמוק על המשמעות של כל זה בשבילנו

אבל לא, אין משמעות, זה סתם כי אנשים שונאים אחד את השני.

ואין לזה סיבה

זה כי אנחנו טיפשים ואין משמעות לשום דבר ואף אחד מאיתנו לא יודע איך להפסיק עם זה כי מעגל אינסופי של כעס ושנאה וטרור ורצח וכל המילים הגדולות שלמרות שהן נשמעות מועילות מאוד הן לא עוזרות לנו להבין יותר כלום.