ושוב נפצעתי, כנראה פציעה ישנה שנפתחה, כתוצאה ממשהו מטומטם שעשיתי מתוך חוסר מחשבה
אז אני לומדת פחות לסבול מהסוטול של הנגזרת מורפיום שאני מקבלת בטיפות במרשם רופא כבר שנים
אני לא נהנת מהסוטול הזה, אני לא נהנת להיתקע בדברים, אני לא נהנת מהריחוף, אני לא נהנת מהסינוור, אני לא נהנת להראות מסטולה, אני לא נהנת לסבול ואני בטח שלא נהנת להתגרד עד זוב דם אם לקחתי יותר ממה שהגוף שלי מסוגל לשאת (שזה בעצם הרבה פחות ממה שהרופא רושם לי)
אז אני סובלת ומעומעמת, קשה לי לאכול, קשה לי ללמוד, ואני חייבת לתקתק דברים דחוף
קשה לי להרגיש תלויה, קשה לי לבקש עזרה
אני מובכת מלנסוע להורים שלי כי אני צריכה שאמא שלי תחפוף לי את הראש
אני מובכת מלבקש מחבר שלי שיסרק אותי או יחתוך לי את האוכל - אז אני מנסה לעשות את זה עקום או עם היד השניה, ואני אוכלת עם הידיים.
היום ויתרתי על לשים בושם, על להרגיש כמו בן אדם. כי הרגשתי חרא אחרי שביקשתי עזרה עם לחתוך לי מלפפון וקיבלתי תזכורת לכך שהוא עובד וביקש ממני לשתוף אותו קודם, אבל אני לא מספיקה. אז חתכתי לבד תוך כדי מירור שכואב לי.
החולצות שלי לא נכנסות עלי כי היד גדולה מידי, אז אני לוקחת לו חולצות מהארון
אני פשוט לא מרגישה בן אדם, וזה קשה לי
זה אומנם קורה הרבה, אני נפצעת הרבה, אבל שזה קורה בברך או בקרסול אני יכולה להסתדר, אני שמה אביזר רפואי וממשיכה בחיי
שזה קורה בכתף, או ביד הדומיננטית שלי, אני מרגישה שאני מאבדת תפקוד חיוני, שאני מאבדת מהיותי בן אדם.
אני לא רוצה לפגוש אנשים שיכולים לשפוט אותי, אני לא רוצה לצאת מהבית כאשר אני בשיא של הכאבים, אני לא רוצה ללכת מחר לשום מקום - לא להורים שלו, לא להורים שלי, לא רוצה לצאת מהמיטה.
אם אני לא יכולה להריח כמו בן אדם, להראות כמו בן אדם, לא מעוניינת להיות בקרבת בני אדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: