היה לי לילה קשה
לילה של סיוטים, שיתוקי שינה, וקמתי להתקף חרדה - לו היה חשוב למה השארתי את האור במטבח דולק, הסברתי שאני מתה מפחד ולקחתי חצי כדור, לטענתו יש לי מנורת לילה וזה אמור להספיק. הסברתי שזה לא.
זה לא שהייתי חסרת רגישות - הדלקתי את האור במטבח וסגרתי כמעט עד הסוף את הדלת של חדר השינה, כך שנכנס פס של אור.
היום בבקר אני מתקשה לקום ואומרת לו שהיה לי לילה קשה "גם לי היה לילה קשה", אמרתי לו שהוא לא מבין אותי וכנראה אין לו מושג מה אני עוברת, ואמרתי לו שהוויכוח עם האור היה חסר רגישות מצדו - הוא לטענתו אומר שאני הייתי חסרת רגישות שבכלל הדלקתי את האור במטבח כי הוא הלכו לו שעתיים שינה, ולמה רגשותיי שווים יותר מרגשותיו. אמרתי לו שהתנהגותו מגעילה "סבבה אז אני מגעיל" ואמרתי לו שככה נראה נרקסיזם.
מעולם לא התרגזתי ככה.
מעולם.
אני מקבילה את זה אנלוגית לכך שהיייתי מעזה לומר בבית של ההורים, אחרי שאומרים לי מסכן X הוא לא הרגיש טוב כל הלילה - כן גם אני לא ישנתי טוב, הוא עשה מלא רעש שהוא היה בשירותים
שאבא שלי חווה פלאשבקים מהמלחמות והולך סהרורי בבית - לבוא בתלונה שזה הפריע לי לישון
זה בלתי נתפס! זה פשוט לא אנושי! זה מגעיל!
אני רותחת מזעם, מאשימה הרבה את ההורים שלו, ועולות בי חששות לגבי העתיד... אם לא יכולת לשניה לשים את הצרכים שלך בצד - מה יקרה שיהיו ילדים?
מצד שני הוא הראה שהוא כן יכול להיות שם בעבר, אז אני פשוט זועמת, פשוט זועמת....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: