למה שלא נישאר ידידים

שמדברים פעם פעמיים ביום

ושוכבים?.

למה שלא נדבר על חתונה

ועל ילדים

כאילו שזאת אהבה.

אני מרגיש קצת כמו סרט אקשן גרוע: הבזק אנדרנלין, שיחות בהולות ותנועה. שקט מפחיד ואז נפתחות העיניים "פאק" לא יודע איזה יום היום, מה השעה. בכלל לא בטוח שישנתי אבל בטוח רוצה קפה. ואז שוב כאוס שוב בלבול ותזוזה ושוב נפתחות העיניים "כססס עמק". פעם היה לי פשוט יותר, כשלא היה לי טוב הייתי יוצא לאיזו עיר או לפגוש ידידה ובוגד. זה לא כי הייתי חרמן, לא כי הייתי צריך גוף אחר של אישה, פשוט כי רציתי שייפרדו ממני כי לא היה (ועדיין אין) לי את האומץ להיפרד בעצמי. זה פטתי , עלוב וממש לא פואטי אבל זה המצב וסוף סוף הוא ברור עד בושה. 

אני מוכן ללהניח שככה כולם, כל הבוגדים לפחות, וצרת רבים זאת חצי נחמה.

יש מגוון רחב מאוד של מילים רעות שאני יכול להגיד על עצמי (אני יחסוך מעצמי את הרשימה) וכל אחת ואחת מהן כשאני לוחש אותה לעצמי בראש מטרתה אחת: לתת תירוץ לחוסר הפעולה שלי. "למה החדר שלי כל כך מבולגן?" "אה כי אני עצלן" הבעיה נפטרה והכל טוב ויפה :).

יש פה ושם גם מילים טובות (אני אחסוך ממכם את הרשימה) אבל משום מה אני מזדעזע לשמוע את עצמי חושב אותן ומייד גוער בעצמי להפסיק.

מוזר.

הסימן הראשון לדיכאון הוא חוסר יכולת לטפל בדברים הבסיסיים ביותר. באופן מוזר כשמטפלים בהם מטפלים גם בדיכאון. אז אני הולך לעשות כביסה, לסדר את החדר , להתקלח ולעשות שיעורים (שימו לב שהשיעורים בסוף בסוף) במקום לטייל באינטרנט.

בהצלחה לי.

לא טוב ללכת לישון ערני, 

לישכב אם עיניים פכוחות כמו גופה במדבר

והתנים ,שהם שברי חלומות ,

מתקרבים.

אני מנסה לעשות מה שנכון, כמו כולם, אני מנסה לעשות מה שיעשה אותי מאושר. איפשהו התחלתי במקום לדאוג לאושר שלי לדאוג שאני לא אהיה לא מאושר, שזה נשמע דיי דומה אבל בתכלס זה לא. כשאני חושב על עצמי ועליה אני כבר מזמן לא חושב על הטוב שאולי עוד נמצא שם אלא רק מפחד לעבד אותו. מפחד בלי לחשוב , מכור לכאב השקט האיטי והחם. לסיגריה של "אין לי מנוס" ולייאוש המתוק.

פעם חשבתי על משהוא.

אני מסתכל לה בעירניים, אהבה לא מתה לעולם, היא יפה כמו שמש על הדשא בבית ספר.

מסתכל על עצמי במראה, חבל שלא מתתי מזמן, כשעוד היתה לי הזדמנות.

לפעמים אני מנסה לכתוב על הכאב שלי, ותמיד זה יוצא לי סתום ומבולגן כמו איזה קוד לא ברור. בהתחלה חשבתי שזה כי יש לי אופי פואטי, אחרכך חשבתי שאני מתעסק במופשט והיום אני יודע (פחח) שפשוט הרבה יותר קל לשקר לעצמי בעקיפין מאשר ממש לשקר מפורשות. 

היא מתקשרת נרגשת בבוקר ומדברת על איך זה יהיה כשנגור בדירה קטנה בעיר התחתית. זה מרגיש כמו מטבע שמסטלסל באוויר, כשאני אתעורר והחיים יתפסו אותי סוף סוף אנחנו נצחקק על קפה ונחיה כאילו שיש לנו מוסג או שנשתוק בלילות ונבלע את הרוק וננשום רק מדי פעם?.

עד כאן רסיסי משפטים ללילה הזה,

מקווה שנצליח לישון.