היד המבכה

הקשות.

הקשות.

קולות הקלדה בלתי פוסקים.

הם כולם נוצרים בגללי, משום שאני נאלצת, כמו בשנתיים האחרונות, רק לשבת וללמוד.

לשבת וללמוד. לחרוש. להפעיל את הראש.

אם לא הייתי נכנסת לכל הקטע הזה של האוניברסיטה בגילי, אולי היו לי קצת חיים. אבל הבטחתי, ואמא שלמה את הכסף, אז אני מחויבת ללמוד, ולא רק, אלא גם להצליח, כי אם אני אראה ציון נמוך בתעודה שלי אני מאוד אכעס.

מה שהורג אותי זה הקטע הזה של ה"מלגה". זו לא באמת מלגה, אני עדיין מחויבת לשלם 800 שקל. איזו מן מלגה זו? תקראו לזה הנחה, לא מלגה.

אתם יכולים לכתוב להם את המכתב הכי מרגש, עצוב, וקשה בעולם, ולצרף להם את תלוש המשכורת המסכן של אבא יחד עם תצלום של המינוס הכבד שלו בבנק, ואת התעודה המצטיינת מלאת המאיות, והם בכל זאת יחליטו: "טוב, ניתן לה הנחה של...40%? כן, זה טוב מספיק."

החלטתי ללמוד פילוסופיה. ואני באמת, לפעמים, קצת מתחילה לשנוא פילוסופיה. למרות שכה אמר זרתוסטרא שוכב לי על המדף תמידית כי אני קוראת אותו מליון וחמש פעמים, ולמרות אהבתי הגדולה לניטשה וקאנט, לאריסטו ולאפלטון, אני מתחילה לשנוא את כל אלה. הם ממררים לי את החיים, ואני במודע ממשיכה לסבול בגלל אי היכולת לברוח. זו רק אני, וילד נוסף בשכבה, שלומדים באוניברסיטה. אם אוותר, אאכזב את הרכזת של האוניברסיטה. ובאמת, זה לא שזה כזה נורא, אבל לשבת ולסכם 734 עמודים זה לא מלבב. בעיקר לאור העובדה שאני צריכה לזכור אחר כך את כל מה שאסכם.

אני מרגישה איך אט אט הגשר שאמור לסמל את הנפש שלי נשבר. הוא נשבר, קרש קרש, ואני אפילו לא טורחת לשפץ אותו. זה פשוט ייקח כל כך הרבה זמן, שאין לי. אתם מבינים? אין לי זמן לדאוג לנפש שלי. מה סוקרטס היה אומר על זה?

כל מה שאני שומעת בזמן האחרון אלה קולות הקלדה. כשאני שומעת אותם ממישהו אחר, אני ממש מתחרפנת, גם אם זה לא בסדר מצידי.

אבל כל זה ייגמר מתישהו, אני בטוחה. יש לי תכניות.

אבל לכולם יש תכניות.

התחלתי לצייר משהו מטורף. התחלתי ללכלך את עצמי, את החדר ואפילו את החתול. אני מתחילה להשתגע. כשאני לא לומדת, ובמקום זה "מבזבזת את הזמן", אני מרגישה פחות רע אם אני משתגעת בזמן הזה. כי אז יש לי תירוץ. "אני הרי, בסך הכל השתגעתי קצת. גיל ההתבגרות, וזה."  

אבל זו הבחינה האחרונה בפילוסופיה, ומשם, 5 יח' נוספות לתעודת הבגרות.

הפלאפון רטט, ענבר שלחה לי הודעה - בעצם 2, אחת בווצאפ ואחת לפלאפון. "אימון היום - בא לך?" (יותר נכון -באלך? אבל אני לא אשתמש בשפה הזו כאן.)

"אני כבר תפוסה היום." עניתי לה.

"אוקיי." ענתה, בלי סמיילי ובלי קריצה. מאוכזבת.

כמה פעמים עוד אאלץ לומר לה לא? מתי כל זה יגמר סוף סוף? מתי החופש האמיתי שלי כבר יגיע?

אני מרגישה שהראש שלי מתפוצץ. אבל באמת. אני מרגישה שהוא מתנפח, וגם העיניים, ועוד רגע אפרוץ בבכי מרוב תסכול. אין לי זמן לשום דבר, או שיש לי, אבל אני מעדיפה לא לשרוף לעצמי את המוח. אני כבר לא קוראת, וכבר מזמן לא עושה פרוייקטים אמנותיים מעניינים באמת. רק לומדת, חורשת. זה יותר גרוע מכל הבגרויות שהיו לי עד כה, באמת. זה כמו לקבל את היסטוריה א', ב', ו-ג' לפרצוף.

ארגנתי לי לוח זמנים ברור - והוא מחייב אותי ללכת לישון ב00:00 מקסימום, לקום ב07:00, ולטרוח לעשות ספורט בערב. אלה החובות הבסיסיות והקדושות - ותחתיהן, לא חשובות פחות, ללמוד וליצור אמנות. הסדנה שלי נראית כמו אסון. כמה גלילי נייר טואלט מרוטים וקרועים בכל מקום - כי כמובן, אסור באמת להשאיר גליל נייר טואלט בחדר ללא השגחה כשיש חתול בבית; הקירות מלאים בנייר דבק, ציורים, סקיצות וצבע שלא טרחתי לנגב על בד; כמעט לכל פיסת קיר צמוד רהיט לאחסון; שפופרות צבע שמן, אקריליק וקופסות דיו מפוזרות כאילו אני ממש רוצה שהחתול שלי יהרוס את הכל. אה, וגם קרשים, כמובן. כי אני לא אטרח לקנות סרגל של מטר, או מכשיר מדידה נורמאלי. אני אשתמש בקרש במקום.

חזרתי הביתה ב21:00, הוא החזיר אותי. העמדתי פנים שלא בא לי להתעורר (למרות שהיה ברור שלא נרדמתי) כדי שילטף לי את הפנים וייגע בי בכל מקום אפשרי כדי "להעיר" אותי. הוא קצת כעס עליי, אז חיפשתי איזו דרך.