היד המבכה

הדבר הכי פחות אהוב עליי, הוא כשבן אדם שפחות חכם ממך מנסה להפוך אותך לזבל ליד אנשים נוספים שפחות חכמים ממך. 

ויש כל כך הרבה כאלה, ומרובם התנתקתי מיד, משום שזה באמת יכול להעלות את הפיוז מדי פעם. אלה אנשים, לא זהים זה לזה, אך דומים, שיסודם המשותף הוא זה: הם לא מודעים לחריגות החברתית השלילית שלהם, ואיכשהו, באיזה אורח פלא, בטוחים שהחברה היא הדפוקה, לא הם. לא שאני לא מסכימה איתם, החברה דפוקה. אבל הם יותר. 

בכל מקרה, אי המודעות הזו שלהם גורמת להם לדבר על דברים שפשוט לא ראוי לדבר עליהם, וגורמת להם להרגשת קיפוח. רובם גם מדמיינים שיש להם אינטליגנציה באיזה אופן. 

גם נורא קשה להתנתק מהם. 

היה היום תגבור בתולדות האמנות. זה לא כל כך כיף, אבל אין ברירה, אז מגיעים. להפתעתי הרבה גם אביב הייתה שם, או שלא להפתעתי. אביב היא מסוג האנשים שציינתי מקודם. אני כמובן אמרתי לה שלום כשהיא אמרה, ואפילו ניהלתי איתה שיחה. שיחה שדי עצבנה אותי, אבל ניסיתי להרגיע את עצמי. אתם מבינים, היא כל כך לא בסדר, שגם אם היא אומרת משהו לגיטימי זה מעצבן.

ישנם זמנים שאני אפילו מנסה להתרגל אליה, אך מהר מאוד נזכרת שלא כדאי. יש לה מצבי רוח הפכפכים, לא יציבים, והיא כולה שלד בניין מתנדנד ורעוע. 

בכל מקרה, בתגבור הזה עלתה סוגיית המיקוד. "אז רגע, מה שהיה שנה שעברה בבגרות, לא לומדים?" היא שאלה את המורה. 

"בהחלט לא." ענתה לה המורה.

ואז, כמובן, בהיותה ילדת פלא כפי שהיא, היא החליטה להתחיל להתעקש על זה. "בסדר, אבל יש בכל זאת סיכוי קלוש שזה יהיה בבגרות." אביב אמרה בקול הישנוני שלה.

"לא אביב, זה לא יהיה. זה בדוק." התעקשתי אני.

"איך את יודעת? מאיפה לך שלא ידפקו אותנו?" היא כבר קצת התעצבנה.

"אני יודעת כי לעומתך אין לי תפישת עולם שהתמצית שלה היא: תמיד דופקים אותי." עניתי לה בחומרה, גם אני נדבקתי בעצבנות.

"מי את חושבת שאת שתדברי אליי ככה?" היא אמרה, קצת צועקת, והנה התחיל הבלאגן.

"יותר חכמה ממך."

"מי אמר שאת יותר חכמה ממני?!" ומשם זה רק הדרדר. וטוב, הכיוון היה צפוי. היא שוב ניסתה להוציא אותי זבל. אבל זה כבר לא עניין אף אחד, משום שהיא ספציפית ידועה ככזו שרק מחפשת ריבים ודרמות. מלודרמתית. 

יש משהו בתפישת העולם שלה, שהוא צר. העישון, השתייה, ודברים שלא בנוח לי לחשוב עליהם, הם כולם יוצרים לה עולם כאוטי שהיא בטוחה שדופק אותה. היא הרי, לא תתמודד עם עצמה.

כל אלה זרים לי, דוחים אותי, ואני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מזועזעת מדברים שהיא עושה ומספרת. 

אבל יש משהו, מן מעטפת אפרפרה, שאולי אם מישהו יקלף בעדינות, היא לא תפגע, ואולי אפילו, תצא מתוך הבועה שנדבקה אל עורה במשך שנים. אבל אני באמת תוהה, כמה קשה זה כבר לקלף את המעטפת הזו. היא כבר כמעט חלק ממנה, אז איך אעשה את זה מבלי לקלף את עורה ובשרה יחד איתה? לפעמים, ניתן לראות עוד מקומות שהמעטפת הזו לא כיסתה. הם מבריקים, הם נוצצים, יש להם סיכוי. הם הסדק הקטן לאור גדול. 

אני סבורה, שבניגוד לשאר האנשים מהסוג הזה, יש לה סיכוי טוב. 

אני באמת רוצה לפעמים להפסיק לדאוג לה.