|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
שמשיות, חול, ברכה וג'קוזי
היום בבוקר הייתי אצל רופאת שיניים. זאת אומרת, הייתי במרפאה - רוב הזמן, משום שאי אפשר באמת להגיע בזמן ופשוט להיכנס לתור שהזמנת לפני חודש. חיכיתי במשך 40 דקות, ובינתיים הבטתי במסך הטלוויזיה שהיה דולק. את הפלאפון השארתי כבוי בכיס. בבוקר הזה, אחרי שנתיים ללא טלוויזיה, התוודתי כמה זבל יש בערוץ קשת בבוקר. יושבים שני גברים ושתי נשים סביב שולחן, בלבוש מהודר, ופשוט דנים בסוגיות שלא באמת חשובות. ז"א, יכולתם לדון ברעב באפריקה, או בסכסוך הישראלי-ערבי, אבל לא, אין טעם באמת להקדיש זמן לנושאים רלוונטיים. במקום זה, הם דנו על סרטונים באינטרנט, על אופנה, ועל הרגלי העישון של אחד הגברים.
אבל זה לא מסתכם בזה!
לאחר שהם ישבו כך סביב השולחן, הם עברו לפינה אחרת - שבה גבר נוסף מציג כיצד לצבוע קירות בשלל צבעים בקווים ישרים. "הנה, אדביק כאן את המסקינגטייפ. עכשיו קחי את הצבע," אמר, ונתן את הגלגלת שבעזרתה צובעים לאחת הנשים. "ותטבלי אותה בצבע. כן, תגלגלי, זה הכל. תצבעי את הקיר, ואל תעברי את הקו שסימנתי." ותאמינו או לא - למרות המסקינגטייפ העבה, היא הצליחה ללכלך את כל האולפן ועברה את הגבול שלו. וכל ארבעת האנשים האלה היו מה זה מופתעים מהפטנט החדש הזה, בעזרתו הם יכולים לעשות קווים ישרים. לאחר מכן, הם עברו החוצה, ואכלו משולחן גדוש באוכל מאכלים טעימים - ואנו הצופים, סבלנו וצפינו בהם נהנים. בסוף התוכנית סקרה המצלמה את חצר האולפן, שיש בה שמשיות, חול, ברכה וג'קוזי.
כל הכבוד, ערוץ קשת. התדרדרת סופית.
בכל מקרה, בזמן שחיכיתי לתור, נזכרתי לפתע שהרופאה ערבייה. זה לא כל כך עניין אותי, אבל משום מה, עלתה אל פני השטח סירה מזערית של גזענות, שמשום מה אותתה לי שעלול לקרות אסון. מהחדר שלה, יצאו אחת אחרי השנייה רק ערביות. (אלים אדירים ערבים יקרים, מתי תפסיקו להיות כל כך בררנים.) לאחר כמה דקות יצאה מחדר 4 הרופאה, לבושה בסקיני ג'ינס שחור, עם פרצוף בייבי ועקבים. "לזה, לא ציפיתי." אמרתי כמעט בקול עוצמתי מדי. כשנכנסתי לחדרה התוודתי שהיא מדברת כמעט ללא מבטא, בעלת הומור וחיוך שוחף. הרגשתי מיד אשמה שאיכשהו שכחתי שאני נאורה, או משהו כזה. היא גם הייתה עדינה, בחיי.
אוי ואבוי לי!
| |
הם מבריקים, הם נוצצים, יש להם סיכוי
הדבר הכי פחות אהוב עליי, הוא כשבן אדם שפחות חכם ממך מנסה להפוך אותך לזבל ליד אנשים נוספים שפחות חכמים ממך.
ויש כל כך הרבה כאלה, ומרובם התנתקתי מיד, משום שזה באמת יכול להעלות את הפיוז מדי פעם. אלה אנשים, לא זהים זה לזה, אך דומים, שיסודם המשותף הוא זה: הם לא מודעים לחריגות החברתית השלילית שלהם, ואיכשהו, באיזה אורח פלא, בטוחים שהחברה היא הדפוקה, לא הם. לא שאני לא מסכימה איתם, החברה דפוקה. אבל הם יותר.
בכל מקרה, אי המודעות הזו שלהם גורמת להם לדבר על דברים שפשוט לא ראוי לדבר עליהם, וגורמת להם להרגשת קיפוח. רובם גם מדמיינים שיש להם אינטליגנציה באיזה אופן.
גם נורא קשה להתנתק מהם.
היה היום תגבור בתולדות האמנות. זה לא כל כך כיף, אבל אין ברירה, אז מגיעים. להפתעתי הרבה גם אביב הייתה שם, או שלא להפתעתי. אביב היא מסוג האנשים שציינתי מקודם. אני כמובן אמרתי לה שלום כשהיא אמרה, ואפילו ניהלתי איתה שיחה. שיחה שדי עצבנה אותי, אבל ניסיתי להרגיע את עצמי. אתם מבינים, היא כל כך לא בסדר, שגם אם היא אומרת משהו לגיטימי זה מעצבן.
ישנם זמנים שאני אפילו מנסה להתרגל אליה, אך מהר מאוד נזכרת שלא כדאי. יש לה מצבי רוח הפכפכים, לא יציבים, והיא כולה שלד בניין מתנדנד ורעוע.
בכל מקרה, בתגבור הזה עלתה סוגיית המיקוד. "אז רגע, מה שהיה שנה שעברה בבגרות, לא לומדים?" היא שאלה את המורה.
"בהחלט לא." ענתה לה המורה.
ואז, כמובן, בהיותה ילדת פלא כפי שהיא, היא החליטה להתחיל להתעקש על זה. "בסדר, אבל יש בכל זאת סיכוי קלוש שזה יהיה בבגרות." אביב אמרה בקול הישנוני שלה.
"לא אביב, זה לא יהיה. זה בדוק." התעקשתי אני.
"איך את יודעת? מאיפה לך שלא ידפקו אותנו?" היא כבר קצת התעצבנה.
"אני יודעת כי לעומתך אין לי תפישת עולם שהתמצית שלה היא: תמיד דופקים אותי." עניתי לה בחומרה, גם אני נדבקתי בעצבנות.
"מי את חושבת שאת שתדברי אליי ככה?" היא אמרה, קצת צועקת, והנה התחיל הבלאגן.
"יותר חכמה ממך."
"מי אמר שאת יותר חכמה ממני?!" ומשם זה רק הדרדר. וטוב, הכיוון היה צפוי. היא שוב ניסתה להוציא אותי זבל. אבל זה כבר לא עניין אף אחד, משום שהיא ספציפית ידועה ככזו שרק מחפשת ריבים ודרמות. מלודרמתית.
יש משהו בתפישת העולם שלה, שהוא צר. העישון, השתייה, ודברים שלא בנוח לי לחשוב עליהם, הם כולם יוצרים לה עולם כאוטי שהיא בטוחה שדופק אותה. היא הרי, לא תתמודד עם עצמה.
כל אלה זרים לי, דוחים אותי, ואני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מזועזעת מדברים שהיא עושה ומספרת.
אבל יש משהו, מן מעטפת אפרפרה, שאולי אם מישהו יקלף בעדינות, היא לא תפגע, ואולי אפילו, תצא מתוך הבועה שנדבקה אל עורה במשך שנים. אבל אני באמת תוהה, כמה קשה זה כבר לקלף את המעטפת הזו. היא כבר כמעט חלק ממנה, אז איך אעשה את זה מבלי לקלף את עורה ובשרה יחד איתה? לפעמים, ניתן לראות עוד מקומות שהמעטפת הזו לא כיסתה. הם מבריקים, הם נוצצים, יש להם סיכוי. הם הסדק הקטן לאור גדול.
אני סבורה, שבניגוד לשאר האנשים מהסוג הזה, יש לה סיכוי טוב.
אני באמת רוצה לפעמים להפסיק לדאוג לה.
| |
לכולם יש תכניות
הקשות.
הקשות.
קולות הקלדה בלתי פוסקים.
הם כולם נוצרים בגללי, משום שאני נאלצת, כמו בשנתיים האחרונות, רק לשבת וללמוד.
לשבת וללמוד. לחרוש. להפעיל את הראש.
אם לא הייתי נכנסת לכל הקטע הזה של האוניברסיטה בגילי, אולי היו לי קצת חיים. אבל הבטחתי, ואמא שלמה את הכסף, אז אני מחויבת ללמוד, ולא רק, אלא גם להצליח, כי אם אני אראה ציון נמוך בתעודה שלי אני מאוד אכעס.
מה שהורג אותי זה הקטע הזה של ה"מלגה". זו לא באמת מלגה, אני עדיין מחויבת לשלם 800 שקל. איזו מן מלגה זו? תקראו לזה הנחה, לא מלגה.
אתם יכולים לכתוב להם את המכתב הכי מרגש, עצוב, וקשה בעולם, ולצרף להם את תלוש המשכורת המסכן של אבא יחד עם תצלום של המינוס הכבד שלו בבנק, ואת התעודה המצטיינת מלאת המאיות, והם בכל זאת יחליטו: "טוב, ניתן לה הנחה של...40%? כן, זה טוב מספיק."
החלטתי ללמוד פילוסופיה. ואני באמת, לפעמים, קצת מתחילה לשנוא פילוסופיה. למרות שכה אמר זרתוסטרא שוכב לי על המדף תמידית כי אני קוראת אותו מליון וחמש פעמים, ולמרות אהבתי הגדולה לניטשה וקאנט, לאריסטו ולאפלטון, אני מתחילה לשנוא את כל אלה. הם ממררים לי את החיים, ואני במודע ממשיכה לסבול בגלל אי היכולת לברוח. זו רק אני, וילד נוסף בשכבה, שלומדים באוניברסיטה. אם אוותר, אאכזב את הרכזת של האוניברסיטה. ובאמת, זה לא שזה כזה נורא, אבל לשבת ולסכם 734 עמודים זה לא מלבב. בעיקר לאור העובדה שאני צריכה לזכור אחר כך את כל מה שאסכם.
אני מרגישה איך אט אט הגשר שאמור לסמל את הנפש שלי נשבר. הוא נשבר, קרש קרש, ואני אפילו לא טורחת לשפץ אותו. זה פשוט ייקח כל כך הרבה זמן, שאין לי. אתם מבינים? אין לי זמן לדאוג לנפש שלי. מה סוקרטס היה אומר על זה?
כל מה שאני שומעת בזמן האחרון אלה קולות הקלדה. כשאני שומעת אותם ממישהו אחר, אני ממש מתחרפנת, גם אם זה לא בסדר מצידי.
אבל כל זה ייגמר מתישהו, אני בטוחה. יש לי תכניות.
אבל לכולם יש תכניות.
התחלתי לצייר משהו מטורף. התחלתי ללכלך את עצמי, את החדר ואפילו את החתול. אני מתחילה להשתגע. כשאני לא לומדת, ובמקום זה "מבזבזת את הזמן", אני מרגישה פחות רע אם אני משתגעת בזמן הזה. כי אז יש לי תירוץ. "אני הרי, בסך הכל השתגעתי קצת. גיל ההתבגרות, וזה."
אבל זו הבחינה האחרונה בפילוסופיה, ומשם, 5 יח' נוספות לתעודת הבגרות.
הפלאפון רטט, ענבר שלחה לי הודעה - בעצם 2, אחת בווצאפ ואחת לפלאפון. "אימון היום - בא לך?" (יותר נכון -באלך? אבל אני לא אשתמש בשפה הזו כאן.)
"אני כבר תפוסה היום." עניתי לה.
"אוקיי." ענתה, בלי סמיילי ובלי קריצה. מאוכזבת.
כמה פעמים עוד אאלץ לומר לה לא? מתי כל זה יגמר סוף סוף? מתי החופש האמיתי שלי כבר יגיע?
אני מרגישה שהראש שלי מתפוצץ. אבל באמת. אני מרגישה שהוא מתנפח, וגם העיניים, ועוד רגע אפרוץ בבכי מרוב תסכול. אין לי זמן לשום דבר, או שיש לי, אבל אני מעדיפה לא לשרוף לעצמי את המוח. אני כבר לא קוראת, וכבר מזמן לא עושה פרוייקטים אמנותיים מעניינים באמת. רק לומדת, חורשת. זה יותר גרוע מכל הבגרויות שהיו לי עד כה, באמת. זה כמו לקבל את היסטוריה א', ב', ו-ג' לפרצוף.
ארגנתי לי לוח זמנים ברור - והוא מחייב אותי ללכת לישון ב00:00 מקסימום, לקום ב07:00, ולטרוח לעשות ספורט בערב. אלה החובות הבסיסיות והקדושות - ותחתיהן, לא חשובות פחות, ללמוד וליצור אמנות. הסדנה שלי נראית כמו אסון. כמה גלילי נייר טואלט מרוטים וקרועים בכל מקום - כי כמובן, אסור באמת להשאיר גליל נייר טואלט בחדר ללא השגחה כשיש חתול בבית; הקירות מלאים בנייר דבק, ציורים, סקיצות וצבע שלא טרחתי לנגב על בד; כמעט לכל פיסת קיר צמוד רהיט לאחסון; שפופרות צבע שמן, אקריליק וקופסות דיו מפוזרות כאילו אני ממש רוצה שהחתול שלי יהרוס את הכל. אה, וגם קרשים, כמובן. כי אני לא אטרח לקנות סרגל של מטר, או מכשיר מדידה נורמאלי. אני אשתמש בקרש במקום.
חזרתי הביתה ב21:00, הוא החזיר אותי. העמדתי פנים שלא בא לי להתעורר (למרות שהיה ברור שלא נרדמתי) כדי שילטף לי את הפנים וייגע בי בכל מקום אפשרי כדי "להעיר" אותי. הוא קצת כעס עליי, אז חיפשתי איזו דרך.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: