היד המבכה

הקשות.

הקשות.

קולות הקלדה בלתי פוסקים.

הם כולם נוצרים בגללי, משום שאני נאלצת, כמו בשנתיים האחרונות, רק לשבת וללמוד.

לשבת וללמוד. לחרוש. להפעיל את הראש.

אם לא הייתי נכנסת לכל הקטע הזה של האוניברסיטה בגילי, אולי היו לי קצת חיים. אבל הבטחתי, ואמא שלמה את הכסף, אז אני מחויבת ללמוד, ולא רק, אלא גם להצליח, כי אם אני אראה ציון נמוך בתעודה שלי אני מאוד אכעס.

מה שהורג אותי זה הקטע הזה של ה"מלגה". זו לא באמת מלגה, אני עדיין מחויבת לשלם 800 שקל. איזו מן מלגה זו? תקראו לזה הנחה, לא מלגה.

אתם יכולים לכתוב להם את המכתב הכי מרגש, עצוב, וקשה בעולם, ולצרף להם את תלוש המשכורת המסכן של אבא יחד עם תצלום של המינוס הכבד שלו בבנק, ואת התעודה המצטיינת מלאת המאיות, והם בכל זאת יחליטו: "טוב, ניתן לה הנחה של...40%? כן, זה טוב מספיק."

החלטתי ללמוד פילוסופיה. ואני באמת, לפעמים, קצת מתחילה לשנוא פילוסופיה. למרות שכה אמר זרתוסטרא שוכב לי על המדף תמידית כי אני קוראת אותו מליון וחמש פעמים, ולמרות אהבתי הגדולה לניטשה וקאנט, לאריסטו ולאפלטון, אני מתחילה לשנוא את כל אלה. הם ממררים לי את החיים, ואני במודע ממשיכה לסבול בגלל אי היכולת לברוח. זו רק אני, וילד נוסף בשכבה, שלומדים באוניברסיטה. אם אוותר, אאכזב את הרכזת של האוניברסיטה. ובאמת, זה לא שזה כזה נורא, אבל לשבת ולסכם 734 עמודים זה לא מלבב. בעיקר לאור העובדה שאני צריכה לזכור אחר כך את כל מה שאסכם.

אני מרגישה איך אט אט הגשר שאמור לסמל את הנפש שלי נשבר. הוא נשבר, קרש קרש, ואני אפילו לא טורחת לשפץ אותו. זה פשוט ייקח כל כך הרבה זמן, שאין לי. אתם מבינים? אין לי זמן לדאוג לנפש שלי. מה סוקרטס היה אומר על זה?

כל מה שאני שומעת בזמן האחרון אלה קולות הקלדה. כשאני שומעת אותם ממישהו אחר, אני ממש מתחרפנת, גם אם זה לא בסדר מצידי.

אבל כל זה ייגמר מתישהו, אני בטוחה. יש לי תכניות.

אבל לכולם יש תכניות.

התחלתי לצייר משהו מטורף. התחלתי ללכלך את עצמי, את החדר ואפילו את החתול. אני מתחילה להשתגע. כשאני לא לומדת, ובמקום זה "מבזבזת את הזמן", אני מרגישה פחות רע אם אני משתגעת בזמן הזה. כי אז יש לי תירוץ. "אני הרי, בסך הכל השתגעתי קצת. גיל ההתבגרות, וזה."  

אבל זו הבחינה האחרונה בפילוסופיה, ומשם, 5 יח' נוספות לתעודת הבגרות.

הפלאפון רטט, ענבר שלחה לי הודעה - בעצם 2, אחת בווצאפ ואחת לפלאפון. "אימון היום - בא לך?" (יותר נכון -באלך? אבל אני לא אשתמש בשפה הזו כאן.)

"אני כבר תפוסה היום." עניתי לה.

"אוקיי." ענתה, בלי סמיילי ובלי קריצה. מאוכזבת.

כמה פעמים עוד אאלץ לומר לה לא? מתי כל זה יגמר סוף סוף? מתי החופש האמיתי שלי כבר יגיע?

אני מרגישה שהראש שלי מתפוצץ. אבל באמת. אני מרגישה שהוא מתנפח, וגם העיניים, ועוד רגע אפרוץ בבכי מרוב תסכול. אין לי זמן לשום דבר, או שיש לי, אבל אני מעדיפה לא לשרוף לעצמי את המוח. אני כבר לא קוראת, וכבר מזמן לא עושה פרוייקטים אמנותיים מעניינים באמת. רק לומדת, חורשת. זה יותר גרוע מכל הבגרויות שהיו לי עד כה, באמת. זה כמו לקבל את היסטוריה א', ב', ו-ג' לפרצוף.

ארגנתי לי לוח זמנים ברור - והוא מחייב אותי ללכת לישון ב00:00 מקסימום, לקום ב07:00, ולטרוח לעשות ספורט בערב. אלה החובות הבסיסיות והקדושות - ותחתיהן, לא חשובות פחות, ללמוד וליצור אמנות. הסדנה שלי נראית כמו אסון. כמה גלילי נייר טואלט מרוטים וקרועים בכל מקום - כי כמובן, אסור באמת להשאיר גליל נייר טואלט בחדר ללא השגחה כשיש חתול בבית; הקירות מלאים בנייר דבק, ציורים, סקיצות וצבע שלא טרחתי לנגב על בד; כמעט לכל פיסת קיר צמוד רהיט לאחסון; שפופרות צבע שמן, אקריליק וקופסות דיו מפוזרות כאילו אני ממש רוצה שהחתול שלי יהרוס את הכל. אה, וגם קרשים, כמובן. כי אני לא אטרח לקנות סרגל של מטר, או מכשיר מדידה נורמאלי. אני אשתמש בקרש במקום.

חזרתי הביתה ב21:00, הוא החזיר אותי. העמדתי פנים שלא בא לי להתעורר (למרות שהיה ברור שלא נרדמתי) כדי שילטף לי את הפנים וייגע בי בכל מקום אפשרי כדי "להעיר" אותי. הוא קצת כעס עליי, אז חיפשתי איזו דרך.

זו תקופה קשה עכשיו בבגין. המסכמים כבר עברו, כך גם המתכונות, אם כי הבגרויות בשיאן. לבגרות באנגלית ומתמטיקה כבר נגשתי, אך ישנה עוד דרך ארוכה עד הבגרות בעברית ובתולדות. או שלא כל כך ארוכה, שלושה שבועות בערך. זו תקופה קשה, משום שבקושי לומדים, אלא רק באים לתגבורים. וזה מבאס, משום שזה יום שלם של חפירה באותו הנושא. זו לא חובה להגיע, אבל זה מאוד מומלץ. תגבורים ניתנים רק כשהמורה לא מספיקה ללמד את כל החומר. למרות שפאקינג שיט, אני יכולה פשוט לקרוא מהספר. זה בכל מקרה מה שאני עושה לפני מבחנים, אין לי אפילו מחברת לתולדות האמנות.

התקופה הזו מסובכת אפילו יותר, בגלל מה שקורה עם ענבר. לא שזה מפתיע, כמובן, שהיא שוכבת עם חצי עולם אחרי הפרידה שלה מהחבר הקודם. אבל שחר? באמת?

ענבר היא מין אבן דרך, אפשר לומר, בתהליכים שאני עברתי, ואבן דרך די מתקדמת, 40 אחוזים בערך. "אינגה…?" ענבר עצרה לרגע בזמן שלמדנו לאזרחות.

"מממ?" השבתי.

"את זוכרת ששאלת אם יש משהו ביני לבין שחר?" אתם מבינים, הם מדברים די הרבה, ונמצאים ביחד זמן רב. ולפעמים, טוב, השיחות שלהן נגררות למקומות מטרידים.

"כן…" הרגשתי את המעיים שלי עולים אל עבר הגרון.

"טוב, אז כן." אמרה במהירות, בקול תינוקי, וכיווצה את שפתיה.

"מה?" קמטתי את המצח, דבר גרוע, וניסיתי לעכל מה שנאמר לי ברגע ההוא. היא הביטה בי כאילו מעשיה תמימים בסך הכל. "אממ…" את טיפשה, איך יכולת, הוא מגעיל, הוא חולה בנפש. זה מה שרציתי לומר, אבל במקום זה אמרתי: "אה, יופי. כמה זמן?"

"מוולנטיינס." אה, יופי, יום השנה שלי ושלו.

"וואו." הגבתי, וחזרתי להביט בסיכומים באזרחות.

אני מודה שהסיפור הזה בינה ובין שחר היה לי לא מובן, ועניין אותי אולי יותר מידי. מדי פעם הייתי תופסת אותו מביט בה בשיעור, במבט מלא הנאה, אבל עדיין, לא מספיק מעריך. הרי זה ברור שהוא מנצל אותה. הוא מסוג האנשים, שגם אם ענבר היא הראשונה שלו, הוא לא כל כך יתייחס אליה אלא אם כן יש לו אינטרסים. הוא מסוג האנשים שמפרידים בין סקס לבין רגשות באופן חד וברור.

ניסיתי לעבד את כל הסיפור הזה בראשי, ומצאתי את עצמי מתעניינת רק בו כשישבתי איתה. עניין כל כך עמוק וכל כך מוזר שכבר תהיתי מה לא בסדר איתי. זה פשוט ריתק אותי, האופן שבו הוא הצליח לשכנע אותה. גם הטיפשות שלה ריתקה אותי.

לאחר חודש, בזמן הפסקה שניתנה לנו מתגבור בתולדות האמנות, אני ורוני ירדנו מטה אל האוויר החם ואל השמש המגעילה, אבל היה קר בבניין ומשום מה היה לנו דחוף לספוג קצת קרינה. ליד הכניסה, ישבה ענבר יחד עם מאיה. הן דברו על משהו שקשור במין, הבנתי את זה מהר מאוד.

"לספר לה? היא יודעת על שחר…" שאלה ענבר את מאיה, והביטה בי עם שפתיים מכווצות, כמו תמיד כשהיא מתכוונת לספר על שטות.

"נו." האצתי בה.

"אממ…" היא חשבה עוד קצת. בחיי, זו הסיבה שהיא בסך הכל אבן דרך. היא חושבת כל כך לאט.

"נו כבר." אמרתי, בשמץ של דאגה.

"את זוכרת את בן מהחטיבה?" נתתי לה חבטה בראש. "אייה! למה להרביץ לי?!" היא צווחה מיד.

"כי את טיפשה, זה למה. מטומטמת גמורה. נו כן, תמשיכי."

"אז כזה…" היא היססה. "בל"ג בעומר…"

"פאק, את שרוטה. את פשוט זונה, זה מה שאת. הלוי צודק, עכשיו צריך לזרוק עלייך לחם כמו שהוא תמיד עושה."

"די, נו…" אמרה, מביטה הצידה במבוכה.

"ענבר ילדה גדולה." מאיה אמרה.

"לא היא לא." השבתי מיד, בקול מתריס.

"טוב בנות, מספיק, ההפסקה נגמרה, בואו נכנס…" אמרה רוני, שוברת את הקרח הקודח.

אבל כמו תמיד, במקום לשפוט אותה בצורה רעה, עדיף לנסות לנתח את העניין. אני חושבת שענבר היא פשוט חרמנית, זה הכל. אין הרבה לנתח. היא גם מבולבלת, כי היא בגיל הטיפש-עשרה, בלבול שאני לא מכירה מקרוב, משום שכשהתקופה הזו הייתה אמורה להתחיל אצלי כבר פגשתי אותו, ולא חשבתי על אף אחד או על אף אחת אחר/ת.

העניין נעשה מבולבל יותר כשאני והיא יצאנו לעשות קצת ספורט. באמצע ההליכה, כשעברנו בערך 4 ק"מ, נפלט לי שאני לא מאמינה שהיא שוכבת ככה עם אנשים בלי גבולות.

"מה?!" היא צווחה מיד. "לא שכבתי עם בן!"

"אז למה נראית כל כך מובכת כשסיפרת לי?" שאלתי בבלבול.

"כי...כי...התנשקנו כזה." אמרה והביטה הצידה, צחקקה. קבלתי אלם קרב. אני הייתי בטוחה שהיא שכבה עם בן, ובמקום זה היא למעשה עשתה משהו כל כך תמים וחסר כל גסות. 

אבל בכל מקרה, כל קשר איתו זו טעות. זו טעות משום שהוא עושה סמים, וכשהוא לא עושה סמים הוא מגלגל טבאק, וכשאין לו את זה - הוא מעשן שקיות תה. אני חושבת שכבר מובן באיזה בן אדם מדובר. אמנם יש לו "עיני חתול" כשהוא מחייך, הוא ביישן ומתוק, או משהו כזה, אבל הוא דפוק על כל הראש.

אך מיותר לי לדאוג לה, משום שאני לא מעריכה אותה במיוחד, ובן הוא אחת הסיבות. שמתי לעצמי סייג - לדאוג רק לאנשים ששווה לדאוג להם, וכאלה שבאמת יצא מהם משהו. 

חודשי הקיץ התחילו, ובגין מתרחק אל האופק. אני חושבת שאני די מאושרת.