מישהו לדבר איתו

פעם חשבתי שאמבטיה יכולה לפתור את כל הבעיות בעולם,להכניס את הראש למים ולהפסיק לשמוע מה קורה מסביב. 

לתת למים למלא את האוזניים ולהזרים את התחושה החמימה הזו של שקט מזוייף, של ניקיון זמני. 

פעם קראתי באיזה עמוד של עובדות בפייסבוק,שאנשים בודדים מתקלחים יותר,כי משהו בתחושה של המים החמים על הגוף מדמה תחושה של מגע מאדם אחר. 

אני לא קונה אתזה,המים לא יחבקו אותך בחזרה כשתגידי שהיה לך יום רע, הם לא ישחקו לך בשיער ,או ינשקו אותך במצח כשתגידי שנחמד לך לשכב ככה במיטה, או שאת מפחדת מזה שהחיים שלך תקועים במקום. 

זה רק עוד מקום של שקט להתבשל בו עם המחשבות שלך,בלי שום הסחות דעת. 

שמתי לי כמה מטרות ואני מקווה בכל ליבי לעמוד בהן עד אפריל, אחת מהן באופן מוזר היא להתגבר עליו, וזו שבאה אחריה זה להבין איך לשגע לו את השכל כמו שהוא משגע לי. 

לא בקטע של אהבה, אני פשוט רוצה שהוא יסתכל עלי וחצי מהמחשבות שלו יהיו - פאק אני לא רוצה להוריד ממנה את הידיים. 

זה בוער לי בכל עצב בגוף הרצון הזה לשגע אותו לפחות קצת. 

אני בשלב שאני מוכנה באמת לעשות הרבה בשביל לקבל את הסיפוק הקטנטן והרדוד הזה של לראות אותו מתחרפן. 

זו בקשה גדולה מדי לרצות שירצו אותי? 

החלפתי את הימים בלילות, ואת הלילות בימים,הכל בראש שלי הפוך וכתוצאה מזה,החיים שלי נראים כמו משהו מאוד מבולגן ולא נקי. 

לפעמים אני כותבת כאן כאילו אני מדברת לאדם מסויים ומצפה שהוא יענה לי, זה עוזר לתחושת הלבד לקצת. 

יש אנשים שקמים בבוקר והכל פשוט מסתדר להם בחיים. אני יודעת בוודאות שזה קיים, אני יודעת שהאנשים האלה מתיימרים להיות חלק מאיתנו,אנשים רגילים בחברה, מסתובבים בנינו כמו חלק מהעם,אבל הם לא. 

משהו אצלם אחרת,משהו בגן ה״הכל מצליח לי בחיים״ חזק במיוחד אצלם. 

אני יודעת שזה לא חוקי להתעצבן על עניינים של הטבע, אבל כמו שזה עושה רע בלב לשמוע על רעידות אדמה וצונאמי, לי עושה רע לראות את האנשים שלא מבינים מה יש להם בידיים. 

אני מרגישה שמהות חיי מגיל מאוד קטן ,היא להיות הבן אדם שעובד כלכך קשה בשביל שדברים ״יסתדרו לו״

אני עובדת קשה בשביל לקבל אהבה מהסובבים אותי, כדי להיות שם בשביל כולם, בשביל לא לאכזב אף אחד, בשביל לשים את עצמי בצד ברוב הפעמים, להפגע מאנשים שטובתם באה לפני טובתי,לחשוב לפני כל מילה ,מעשה, נשימה ,אולי מיליון פעמים כדי להיות בטוחה שאני לא מפשלת והורסת הכל. 

יש אותי. 

ויש את אלה שקמים בבוקר ומתקבלים לכל הדברים החשובים, לא חושבים מאה פעם לפני כל מילה- ״ כי הכל ממש אחלה״ ,אלה שהיקום לא מתיר להם להיות לבד לתקופת זמן ממושכת, פשוט כי הם ״לא אנשים של לבד״ (הכנס סאונד של פלוץ כאן)

מי כן בן אדם של לבד??? גם המתבודדים הכי גדולים לא יכולים לסבול את עצמם כלכך הרבה זמן. 

הייתי רוצה לקום מחר בבוקר ולצאת לריצה, ולנסוע לתל אביב ולקנות דברים רדודים שימלאו לי את הלב ברדידות נפלאה של בזבוז כסף על שטויות. 

ואחרי שאני אקבל את האושר הקטן והזמני שלי מבזבוז כסף מיותר, מישהו יראה את החיוך שלי מהצד השני של דיזינגוף סנטר ופשוט יהיה חייב לגשת אלי להגיד לי שהחיוך שלי מהפנט והוא לא יכול ללכת הביתה בלי המספר שלי. 

טוב, לפעמים אני משאירה את הראש מתחת למים יותר מדי זמן והמחשבות שלי מתחילות לשכוח איפה הן.