מרגישה כלואה. זה לא גיהנום, זה לא.. זה לא כלום. אובך של סתמיות
קשה לי עם הנוכחות של אחותי וההורים
זאת אומרת, קשה לי עם הנוכחות של עצמי
אני מרגישה שאני עומדת במקום
וחוששת שלכתוב את זה מנכיח מציאויות, מקצין אותן, כנראה גם חוטא להן
וגם זה כבר נחשב ונאמר ו... ו..
וכולי
לא טוב לי, לא ממש רע לי. אני מנסה להסתכל על יעדים לטיול.................
אבל אני מפחדת להיות בדיכאון בטיול. אני לא רוצה להישאר בבית עד תחילת הלימודים באוקטובר (אני כנראה אתחיל ללמוד, מה כבר אפשר לעשות?)
אבל... רציתי
זאת אומרת, לא בדיוק רציתי.
זאת אומרת... רציתי משהו. ברור שאנשים זה העיקר, אם לא הכל... (כשאתה לא מואר?)
ולטייל לבד זה עדיף אבל זה מפחיד. ולא בא לי לטוס להודו ולפחד מאנשים. מישראלים, מהודים סוטים, ממסיבות
וגם אם אפחד אבל אתמודד (מה שכבר קרה בעבר), אני מפחדת להרגיש צחיחות נפשית... כמו שקורה לי הרבה כשאני מתפשרת על האנשים שאני מבלה במחיצתם.
עדיין מרגישה כמו איך שהארי הרגיש אחרי שסיריוס מת (קשה לי עם אנשים וקשה לי בלי אנשים)
אני בחרדה וחושבת על דברים מיותרים
ובדיכאון אם אני לא יוצאת מהבית ולפעמים גם אם כן
פגשתי חברה והרגשתי מצוקה (היא לא טובה לי) והייתי לבד והרגשתי מצוקה
אני לא יודעת... מרגישה ייאוש... שאולי תמיד אהיה ככה... ונזכרת בפסיכולוגית שאמרה לי שזה נשמע שאני לא יכולה להגדיר אף תקופה בחיים שלי כתקופה טובה, אחרי שעשיתי לה brief על עצמי בפגישה הראשונה. באמת לא יכולה לעשות את זה, אבל במקביל חושבת שזה חסר חשיבות - ההסתכלות הזו אחורה, ההגדרות. מצד שני... היומיום שלי, כמכלול, הוא לא טוב.
זאת אומרת
זה בעיקר חרדות
ודיכאון
אולי
כנראה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
