הפנייה לממשק כתיבה מרוקנת אותי מאנרגיה, אולי כמו שמפגשים חברתיים מרוקנים אותי מאנרגיה (חרדה). אני לא משלימה עם העובדה שהמחשבות שלי חוזרות על עצמן, שאני מוצאת את עצמי שוב ושוב מתמודדת עם אותן בעיות, עם אותן נחמות, ושוב אותם ייאושים. אני קשה עם עצמי, אני מלקה את עצמי על כל ליקוי. כאילו זה פוטר אותי מעונשים, מביקורת, מציפיות. זה לא... אני מפחדת להתחיל משפטים באני. אני מפחדת לפחד לכתוב ולמצוא את עצמי שוב לא כותבת, שוב מלקה את עצמי על זה שכתבתי משהו חסר ערך. שמיחזרתי את אותן מחשבות, שגם לי אין ערך בעולם. אני יודעת שאלו אולי מונחים קצת מיושנים (אפילו), אבל זה בכל זאת התחושה האינסטינקטיבית שלי. אני רודפת אחרי מחמאות כאילו זה שיקוי החיים היחידי שלי. אני מרגישה חלשה ופגומה, הליקויים הפיזיים והנפשיים כל הזמן בקדמת התודעה שלי. אני מפחדת מהכל ואני לא יודעת איך לשנות את זה ומה הלאה. גם לעשות את הדברים שמפחידים אותי לא גורם לי להפסיק לפחד מהם. גם לגלות שקלישאות הן לפעמים לא נכונות לא מוציא אותי מבורות המיאוס והייאוש. הייתי רוצה את ה"החלטתי לעשות את זה וזה שינה אותי". אבל אולי זה לא תמיד נכון. כנראה שכן קרו דברים מאז... אני כנראה פחות בדיכאון מבתיכון. הייתי אצל המדקרת והיא אמרה "קראנו לכאב ועכשיו הוא בא" ולמרות לשון הרבים כמעט יכולתי לבכות באותו הרגע. אחרי טיפולים אני תמיד מדוכאת יותר כי לא עוזר לי לדבר על דברים. גוף הכאב קם מרבצו.
נזכרת לפעמים בבנים שדיברתי איתם באינטרנט שהתיימרו לדעת מה הבעיות שלי, מי אני. מה הם רצו ממני, מין?
אה, וגם אין לי חשק מיני. הלוואי והמשפט הזה לא היה מעניין יותר מהאחרים. אבל הוא כנראה מעניין יותר.
עכשיו קראתי את הכל מחדש וכל משפט זו מחשבה חדשה, זה די מבולגן. שיהיה.
אני מיואשת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
