ברגעים שבהם אני מרגישה צער שהוא אני מסתכלת על החיים שלי באופן מאוד סטרוקטורלי, ומרכיבה לעצמי כל מני דפוסים ותבניות בשביל לאפיין את דרך ההתנהלות שלי והגורל הכללי שלי. אני עושה את זה עוד יותר כשאני רוצה לעודד את עצמי, אבל במקרים חיובים אני יותר יוצרת מעין מערכת של אמונות טפלות וזעירות, ויוצרת בעיקר אווירה טובה, מעין "אם עשיתי את זה פעם, אז אעשה זאת שוב!" או "כבר התחלתי את הקורס הקודם ב88 והסופי שלי הוא 96, אין סיבה להתבאס מה88 הנוכחי". מערכת לא רציונלית של ממש, היא בעיקר נועדה לגרום לי להרגיש טוב ולא להתייאש.

המערכות השליליות שאני בונה הן הרבה יותר מורכבות, בעיקר כי אני מנסה לעבוד איתן ברצינות. הרצינות הזו יכולה להתבטא ברצון רציני לגמרי לרחם על עצמי ולהרגיש שאני מקוללת, כמו שכל אדם מרגיש בסופו של דבר, אבל אני מנסה לתת הצדקות מאוד אמינות ומשכנעות, לכן אני מנסה לעשות עבודה אינטנסיבית ויסודית. מנגד, אני מאוד רצינית גם בשביל לשפר את עצמי, כי בסה"כ אני אדם עליז ושאפתני למדי, ולכן אני לא ממש רוצה להיתקע בעצבותי.

גיליתי שאני בעיקר כל הזמן עצובה ולא מרוצה, שזו האמרה הכללית בעולם, אמנם השוני הפרטיקולרי הוא במידת ההפגנה שלי. בגלל שמיסודי אני אדם די עליז וגם בנאדם די עצוב, החילוף ביניהם נראה לחלוטין. משום שהוא נראה לחלוטין, הוא טוטאלי לחלוטין. במלים אחרות - אני לא מהאנשים שאומרים:"הכל בסדר" כשהם מרגישים מתים מבפנים, אלא אני מודה שיש לי בעיה או מצב רוח רע. כשאני לא ממש מודה בגלל שמדובר באדם חשוב, שנוא או מאוד מאוד זר, אני בורחת מהשיחה או מתחילה לבכות, שתי ברירות לא רציניות במיוחד. לכן אני בעיקר מודה.

מעבר לזה, אני לעולם לא באמת מתה מבפנים, אני לעולם לא בדיכאון, אני לעולם לא באמת אומללה - גם אם אני בוכה, כועסת ושורטת. אני נכנסת לתחושות שליליות עמוקות שמצליחות לשקוע עד לקרקעית הבטן, אמנם אני מאוד מיומנת בדייג, ומצליחה למצוא ולתפוס אותן בקלות. יחד עם זה, אני גם מאוד פזרנית, אז הן נופלות אל המעמקים כל הזמן. המשחק הזה גורם לדברים להיות נראים יותר, עמוקים יותר ובעיקר מתישים יותר, בגלל שאני לא ממש יכולה להתמקד בדיכאון של ממש או בתחושה טובה של ממש. אנשים מחמיאים לי על האופטימיות שלי ומשתעשעים מהמרמור שלי, כיוון שהנראות שלהם קיצונית. זאת גם לא מניה דיפרסיה, כי זו פשוט לא מרגישה הפרעה. זו מרגישה כמו תכונת אופי שלא פשוט לחיות איתה.

הבעיה מאז 2011 שאני מרגישה רע פחות או יותר תמיד, אם כי אני לא אשפוט את הכל בגלל שאני משוחדת מראש, ולכן אשפוט רק את השנתיים האחרונות.

השנתיים האחרונות היו שיפור מבחינות רבות, הרי התחלתי ללמוד, והעבודה שאני עובדת בה היא לא מהנוראיות, וייצבתי את עצמי. אמנם שום דבר לא באמת השתפר בחיים שלי, אם כי הדרדר.

אני נוהגת להשוות את החיים שלי בתקופות שונות באקט כמעט אקדמאי, ובגדול אני לא השתנתי יותר מדי, ואפילו חזרתי לדפוסי ההתנהגות שלי כאשר הייתי מאוד צעירה. כישוריי עם בני אדם השתפרו, אמנם הם מחולקים להיעדר יכולות חברתיות מוחלט לבין "אני-תמיד-אשיג-צ'ייסרים-בחינם". זה דיכוטומי בצורה בלתי רגילה למדי, ואמור, בעיקר מתיש משום הדיכוטומיות הבינארית הזו. אבל אם אהיה מדויקת יותר, הכישורים שלי התחדדו, אמנם המצב החברתי שלי לא באמת השתפר. מובן שלא חזרתי לבדידות האיומה של השנים הראשונות, אבל חברים של ממש אין לי, שלא לדבר על חבורה, החלום הישן שמעולם לא התגשם, לא משנה כמה קיוויתי ופינטזתי עליו. אין לי עם מי לדבר, פחות או יותר, ואין לי ממש להזמין ליום ההולדת בגלל שהמצב יהיה מביך, מעין תרכובת לא תואמת של אנשים רבים. כלומר, הצלחתי למצוא מכרים לא רעים בשלל המקומות שבהם אני נמצאת, אבל אף אחד מהם לא באמת ובתמים קרוב אלי, וכמובן שאין לי חבורה, או אפילו חבורה קטנה, להסתובב איתה. אני מניחה שזה פשוט דפוס ברור בכל תחומי החיים שלי: הרבה בצמצום ובפיזור.

מעבר לזה, אני גם מרוחקת כמו שהייתי פעם, אבל משורגת יותר: פעם לא ידעתי מה לעשות  עם הריחוק הזה שלי, אז ראיתי טלוויזיה, חלמתי, המצאתי, שמעתי מוסיקה כבדה וכתבתי כמה סיפורים ראשונים על דמויות נוצריות, אבל שום דבר מזה לא היה מפותח. עכשיו אני מנתבת את הריחוק הזה לדברים בריאים יותר, רציניים יותר או מלאים יותר: ספרים, כתיבה, לימוד, אנימה, סדרות, והכל בתדר הרציני, המוצלח והאיכותי. אני משתדלת לעשות את זה, אם כי אני מפוזרת ועדיין לא ממש מצליחה.

כמובן שאני גם לוקחת על עצמי עבודות רבות, ואת המלגות השונות, מעבר לניסיון שלי להצטיין בלימודים. אבל אני מרגישה, בשונה מהעבר, שאני באמת ובתמים לא אוהבת שום דבר - אף מקום, אף מעשה, במידה רבה אף אדם - שקיים סביבי.

השאלה היא מה אני אעשה עם הידיעה הזאת, ואין אפתור את עצמי. בטוח שאי אפשר להמשיך ככה, ובטוח שאמרתי זאת כבר אלפי פעם. אקטים מסוימים, אמרות מסוימות, שינוי שהוא - כל אלו חייבים לקרות.

אני לא מצליחה להקפיד, בעיקר משום עצלנות. ולמרות הכל, בכל זאת ניצי תהפוכות שבים אלי וניצתים בי, ככה שאולי אקצר ואולי אאריך.

באופן כללי, דמותי מתאימה לתבניתי: אני חרדה לגבי השיניים שלי, אין בי שמץ מההכוונה שעפפה אותי במשך שנים עמוסות מחיי, אין לי נפש חיה לשוחח איתה, ובעיקר אני משועממת ומעשנת הרבה. אני מעשנת הרבה בגלל שאני מרגישה כל הזמן, אבל את אותם התווים, אותן הסכמות. אין שום דבר ממשי שמרגש אותי, איזה אדם, אירוע, או יצירה (אם כי אני לא חושבת שיצירה נכללת תחת הגדרת ההתלהבות מהממשי). כל בני האדם בחיי מאוסים עלי או רחוקים ממני, אירועים לא קורים לי משום שאני נמצאת אך ורק בטיפוס הנאת השאיפה, ורק בתחילתה, כך שאני למעשה לא עושה שום דבר חוץ מהניסיון שלי להצליח בחיי. אני ממלאה את הזמן שלי בפעילויות, עבודות, ולימודים. את הזמן שנותר לי אני מחלקת בין כתיבה לבן זוג. לכתיבה אין זמן רב, ואין אף חלקיק של אושר ביני לבין בן הזוג שלי.

ובכל זאת אני כותבת, ובכל זאת אנחנו ביחד. ב"ג מתקדם לאט, אך מתקדם. אני הוגה בו לעתים, אמנם לא קרובות, ומנסה להוסיף לפחות כמה שורות ביום. החלטתי ביני לבין עצמי שלא משנה מה, בגיל 27 אנסה לפרסם דבר מה. אשלח אותו למאה הוצאות לאור, ומי יודע, אולי יקרה משהו. כלומר, יש לי עוד ארבע שנים של שלווה יחסית. אחרי זה אני אשתגע.

אין דבר שירגיע אותי, שוב, משום שאין בחיי אנשים. חברים של ממש אין לי, לא מישהו שעומד ברף נאמנות שלי, או מישהו שכלל מתחבב עלי. בן הזוג שלי סולד ממני, ואני מיואשת ממנו. אין סיבה של ממש להישאר ביחד, אני רואה את זה בעיניים שלו כל ערב. אני מניחה שעכשיו מדובר במעין מירוץ עצלים: מי יתפטר ראשון אחד מהשני. אני מקווה שהוא יכיר בחורה, יהיה שמח איתה, ויעזוב אותי. ככה הוא יהיה מאושר סוף סוף, ואני אוכל להתפלש בעפר סוף סוף. אולי אגווע, אולי אחיה, למעשה אין זה משנה. אוכל להגיד שהתחלתי, אמנם אוכל להתחיל לנסות לחיות בכורח. בלעדיו אין לי חיים של ממש, נתתי לו את כולי, אמנם הוא ממית אותי, שלא בכוונה. אני יודעת את זה, אני יודעת שאיננו רע. הוא טוב, אולי הטוב ביותר. אבל הצטמקתי לפיגורה דו ממדית, נעדר מין או שמחה. כל חרדה שלי נעדפת ממנו, כל אכזבה שלי, כמעט כל שמחה שלי.

הברזתי היום בשביל לעשות לעצמי יום חופש, ואני ממש מרוצה. אני רק צריכה לעבוד קצת עם אבא, ואחרי זה יהיה לי המון זמן ללמוד.

כתבתי עבודה, זה מלחיץ אותי לכתוב עבודות. אני נכנסת לחרדות ברורות ומשעממות כל כך שאין בי כוח לקשט אותן בפיוטיות. ואני עוד צהובת הפיוטיות, כך שזה די מוזר. 

מעבר לזה, ניסיתי להירדם אתמול, וכשלתי בגלל שהתחלתי לחשוב על הכישלון של הכתיבה. לא להתקבל למגמה, ולראות את כל רפי השכל שהתקבלו (אולי אני רפת השכל הגדולה מכולם, אבל זה לא אומר שהם לא רפי שכל), ולתהות לעזאזל שוב ושוב ושוב למה. סיבה טיפשית, ביורוקרטית, סקסית, או פשוט בגלל שהוא לא אהב את זה. ואם הוא לא אהב את זה, למה הוא לא אהב את זה? ראיתי מה אחרים רשמו, וזה לא היה זה, זה לא התקרב לזה (שוב הזה שלי הוא הזה הכי פחות זה בעולם, אבל זה לא אומר שהזה שלהם הוא זה). וחשבתי לעצמי שאני אספק ביחסית מועט, באמת ביחסית מועט. אני לא רוצה להיות פושקין, לא מתוך פשרה, אלא מתוך סיפוק. רק שאהיה משהו, לעזאזל.