זה באמת מיותר

הכנס מתקרב. הקוספליי שלי עוד לא מושלם לגמרי אבל אני אופטימי.

הלימודים הורגים אותי. הדרישות שלהם גבוהות לי מדי אבל אני אופטימי.

החברים שלי מתפוררים לי בין הידיים ואני נהיה יותר ויותר חסר ביטחון. אני אומנם פחדן- אבל אני אופטימי.

הדירה שלנו עוד לא מסודרת ואנחנו עוברים אוטוטו, אמא שלי מעבידה אותי כל יום כשיש לי בערך 100 דברים אחרים לעשות. זו נהייתה שגרה אבל אני אופטימי.

אני רוצה לעבוד, ללמוד דברים שעושים לי טוב, לטייל, לעשות דברים חשובים בשביל החיים שלי ובשביל עצמי, לראות את החברה שלי. אבל אני פסימי. אני יודע שזה לא יקרה בשנה-שנתיים הקרובות.

אני רוצה להוריד במשקל. כמו שאמרתי, אני כבר ממש לא בטוח בעצמי. באישיות שלי או במראה החיצוני. אין לי כוח רצון. גם זו תשאר רק אמירה.

אני רוצה להשתנות. לא להיות אני. אם אני אהיה אני- זה עניין של דיכאון בכל סוף שבוע בערך. קשה להתמודד עם זה לבד. לאמא יש מספיק על הראש. החברה שלי עסוקה בדברים אחרים חשובים. אין לי עוד חברים מלבדה. אני יושב שעות מול המחשב או דפי הלימוד ותוהה מה לעשות עם עצמי. אם זה שווה את זה.

אבל אני אופטימי.

עובדה שאני כאן.