לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

365 מינוס 6

365 ימים (פחות שישה) יחלפו, בתקווה (וקצת בצער), עד ליום הולדתי השמונה עשרה- עד לתום שנתי האחרונה כקטינה, האחרונה בתיכון... בהחלטה שקיבלתי היום, אחר הצהריים- כמעט כאילו אין מעין- מתוך השגרה, אגב שיחת טלפון... החלטתי לתעד אותם. לכתוב בכולם.

Avatarכינוי:  סופרת דקות

בת: 25

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2014

מדרימה אל השקט


בדרום. אצל חבר שלי.
בתכנון היה הוא אמור לבוא אליי, אל עירי שמופגזת מעט הרבה פחות, ושם היינו אמורים לחסות יחד תחת כנפי האהבה ובקרבה למקלט חסום רהיטים.
בסופו של דבר אמא שלי, בריב שטותי שנעשה חסר תקנה, גרמה לי לברוח אל הגראדים.
אנחנו כאן, בחדר המדהים שלו, כמעט ולא יוצאים מהמיטה וזה כמעט לא אכפת. 
אפילו חשבתי להעלות פוסט לפייסבוק שמציג אותי כפטריותית אמיצה- צוחקת עם חבר שלי בחצי קריצה.
חצי קריצה... מעניין איך זה נראה באמת. לא טוב. בזה, לעומת כלכך הרבה (מתי אני אצטרך לדפוק ריצה במדרגות) אני דווקא כן בטוחה. 
כן כן, אלו המחשבות הטיפשיות והשטותיות האלו שמעבירות אותנו את הימים האלו בחצי נעימים... (אנחה דרמטית. רואים, צחוק זה באמת מה שעושה את זה ;) [נסבל].) 
האמת היא שזה נכון, ואני בטוחה שאתם יודעים.
כשיצאנו מעוד פגישה משפחתית חטופה ולחוצה (תרתי משמע) בממ"ד- משפחתו בת שש הנפשות של חברי ואני... כעבור כמה דקות של חיפוש סימני יירוט מן המרפסת ווידוי שלי (בדבר היותי, ככל הנראה, אכלנית רגשית) מלווה בבקשה (בוא נחתוך לנו איזו ערמת ירקות יפה)... אחיו הקטן בן העשר נכנס לשיחה.  
הוא נכנס איתנו גם לתוך הבית, ועמד לצידי במטבח כשהתעקשתי לחתוך את המלפפונים שחבר שלי קילף (בהרבה יותר כישרון ממה שיכולתי אני לגרד [תרתי משמע]), מספר לי סיפורים אודות החווה החקלאית אליה הוא הולך במסגרת בית הספר- בדיוק כפי שעשיתי אני, כמעט בדיוק באותו הגיל, במקום שכמעט רשמתי כאן שלוו בהרבה... אבל גם המרכז מופגז.
יודעים מה? זה מקום שלוו בהרבה. החלל החשוף הזה שנפער בפניי בשיחה בנינו, סתמית וטריוויאלית ככל שכנראה הייתה בעיניו, בעת שדיבר- בתשובותי הלעיתים מזדהות, לעיתים מספרות, בד"כ מעודדות בשאלה. היו גם הרבה הנהונים. זו הייתה שיחה חטופה ושקטה. חטופה כמו הרבה רגעים (או לפחות כמו המרגש שלהם)בימים האחרונים, שקטה כמו שרק ייחלתי למצוא. אחר כך המשכתי רק להשתוקק לו... לילד הזה.למבט המרחף בעיניו, לטון הרגוע וה...חשבתי מה לכתוב. ילדותי? אופטימי? תמים? ככל הנראה נובע מתמימות, אבל... אף לא אחת מן ההגדרות הללו מדייקת בו.
הטון הזה, שכאילו לא הושפע ממאומה. הטילים היו שווים בערכם, אולי עולים עליהן רק במקצת, למפלצות השחורות שמתחת למיטה- אלו שאף פעם לא באמת יצאו בחשכה, ושמנורת הלילה שנותרה תמיד להפחידן לא היוותה מטרד כלל בעבור החולם ששאב נחמה מהחיבוקים... הנישוקים... הסיפורים וההישארות הארוכה של אמא ליד המיטה, שהיו רק תופעת לוואי למפלצות אבל לגמרי שוות את קיומן.
מעניין. זה בערך תיאור לרגוע, אבל לא בדיוק... כנראה שהמילה "רגוע" לבדה לא הייתה חזקה דיה לתאר את מה שהיה או שהרגיש לי, והמילה "שלוו" פשוט נראתה מוגזמת, מבוגרת, ויקרת מציאות עד בדיה... מכדי להחליפה.  

הזיכרונות שעורר בי... הימים הארוכים בחווה- קצרים אבל נדמים כה מלאים וחיים,עד כי תכליתן יוצאת מגדרם בספר הזיכרונות שבמוחי.
יותר נכון לומר שגדרם בספר זה עולה כנראה על... לא, זה לא נכון לומר. אם גדרם עולה על מה שנדמה היה או נדמה שצריך היה להיות באוסף הזכרונות, כנראה שתכליתם פשוט יקרה מדי. יקרה יותר משידעתי בימים בהם הזכרונות היו מראות, זה בטוח.  
זכרונות שזהו לתמיכתו מלאת הסיפורים, וההזדהות שנגרמה בשל כך... עם הילד הזה,החמוד והתמים. שכל זה לא אלא סיפור הרפתקאה שיחלוף, ויצרוב בתוכו...אזעקות. וגם הורים, חברים, התכרבלות חמימה בקיץ הנעים.
זה סיפור הרפתקאה גם שלי... נכון?
על כך חשבתי במקלחת המתוחה בה כל שבר רגע נראה לי השתהות שוברת... "את פשוט מתה שתגיע האזעקה הזו, אה?"
בתכל'ס זו התנסות... חוויה.
משהו לספר לילדים על הגבעות ירוקות העד של הולנד.
סתם צוחקת. מאה שקל לבנאדם שימצא לי במדינה הזו גבעה ;)  
אני חייבת להודות (מושכת והופכת את מה שהוא מנת חלקם של כלכך הרבה ישראלים עכשיו לדרמטי במיוחד... טוב, אני מניחה שהעובדה שעוד עלים נובלים בצמח הגוסס איננה מעודדת את חלקו יתר על המידה....כלומר כן, אך לא די להפחית באסון עד לטיוויאלי. אנילא חושבת שהעובדה הזו אמורה למחוק את הייחוד, ושאל לנו לחדולמלחוש ועבד את הדרמה האישית שלנו. -הדברים אינם פונים למפוני פגיעות חרדה-) אני חייבת להודות...
היום הייתה הפעם הראשונה בה זיהיתי אזעקה,למראשיתה, ורצתי לממד.
בפעם הראשונה, אז בעמוד ענן הנוסטלגי... הייתי במקלחת.זו הייתה הראשונה בחיי שלא הייתה חלק מתרגיל, והייתי בטוחה למדי שזו תקיעה המקדמת את כניסת השבת בקולניות יתרה... אני חושבת שזה היה יום שישי, אם כי מוקדם מדי בצהריים. אמא ואחותי השתגעו למטה, ויצאתי ערומה בריצה שכמעט עלתה לי בראשי... אל מקלט חסום. 
בפעם השנייה הייתי במזכירות בית הספר. המזכירה היא זו שזיהתה, ומשכה אותי-מוכת תדהמה, אל... בית הכנסת. מלא החלונות. השתופתי ליד ספר התורה.
אחר כך הייתה הפעם לפני כמה ימים, בביתי....המקלט עדיין חסום. התלבטתי אם בכלל ללכת אליו. מה הסיכוי שאגיע, מה הסיכוי שזה יפגע פה... הלכתי, והפעם השתופפתי ליד... עד יעבור זעם.
אחר כך מגיעות מה שנדמות כעשרות הפעמים פה בדרום, ביומיים החולפים... בביתו של חבר שלי. בתחילה חשבתי שזו הטלוויזיה. אחר כך... סירבתי להאמין. הוא היה שם לצידי להאיץ בי.
בסוף האסימון נפל. 
ועכשיו אני חייבת לסיים לפני שיפול חבר שלי מהרגליים...הולכים לאכול. בבית. הנסיעה הבוקר לסופר,מרחק חמש דקות,הייתה מהקשות בחיי.
לילה טוב ושקט, התמודדות נעימה, והרבה ילדים... זו שמחה:) 


זו שלווה.    

נכתב על ידי סופרת דקות , 11/7/2014 23:17  
הקטע משוייך לנושא החם: צוק איתן
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מרחב מוגן


לחלל הצפוף נדחסים.
שבעה אנשים, שניים הורים,
3 אמיתות ועשרים שקרים.
בחלל הדחוס נכנסים:
6 זוגות מכנסיים, חמישה תחתונים
חצאית אחת
וכפכפים חסרים.
החדרון הקטון מתמלא רעשים...
לאיטו, הוא סוגר, על שבעה אנשים.
שבעה מיליון אזרחים.
400 פרות,
50 תרנגולות,
המוני חתולים,
אינספור ציפורים. 

 

קרבה היא דבר מסוכן. 

 

 

 

 

 

 

 

Photo: ‎איך הילדים שלנו באמת מרגישים בימים האלה?
הנה משפטים ממיסים שלהם שיכולים להאיר זאת מעט: http://s.mako.co.il/1tqJ6fc
tnx Nitzan Matityahou‎

 

 

 

 

התמונות לקוחות מעמוד הפייסבוק המדהים, מועררה השראה, פשוט ברעיונו ומורכב בשאלות שהוא מתמיד להקים ממשכבן: https://www.facebook.com/KidsRtheBestWriters?ref=br_tf 

 

 

 

 

 

החלל הצר מכיל מבטים כפולים...
ליטוף מרגיע, נשימת אוהבים.

רעד ועשרים פחדים מנקרים. מקרבים.
הקרבה הצולבת,לעיתים גם צורבת- 
חום. אהבה.
לקחים שכמו גאות ושפל,
בהגיעה משיבה. 

 

 

 

נכתב על ידי סופרת דקות , 10/7/2014 22:23  
הקטע משוייך לנושא החם: צוק איתן
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



3> my new bookcrush


יום. אחד מבין ימים. מתחילה לתהות אם כדאי לי לצאת מהבית. כן, אני ארים טלפון אח"כ לחברה... מקווה שהמצב הבטחוני לא יקלקל יותר מדי. 
סיימתי אתמול את אשמת הכוכבים. ספר מופלא, שכמעט ולא עבר הרף שלא הרהרתי בו מאז, על אף התלונות הרבות שיש לי כנגד תרגומו לעברית... (אם אתם יכולים, תקראו באנגלית. חבל שלא עשיתי זאת בעצמי... אם לא- תקראו בעברית בכל זאת. שווה כל רגע.)
אז למקרה שאתם באמת רוצים: אשמת הכוכבים\ ג'ון גרין, The Fault In Our Stars \ John Green
  
כל כך מופלא, שהכרחתי את חבר שלי (נו, הוא הסכים) להקשיב לי מקריאה לו ארבעה פרקים מתוכו בטלפון... ללא ספק אסיים לקרוא אותו פעם שנייה בעצמי, וגם הוא הבטיח לי שיקרא בו (ואפילו לפני שאני טסה!).  
 


 



 



 



 

 

 

השיר שריקד לי בעת קריאתי את הפרקים האחרונים היה gotten של סלאש ואדם לבין... בגלל זה רשמתי אותו כשיר של אתמול.
באמת באמת ספר מדהים... מבטיחה שלא תתחרטו על הקריאה (בתנאי שתתמידו עד סופה... וכמובן שמומלץ גם לא לעשות את השטות שעשיתי אני כשקראתי את העמודים האחרונים טרם עת, וגיליתי את הסוף למין ראשית. התחרטתי על זה אחר כך, אבל בכל זאת לא הרס לי את הספר.)
בנוסף, החלטתי... כשיהיה לי בכור\ה, והוא \ היא יגיעו לגיל 11\12... כמעט 12. אעניק להם את העותק שלי של "אראגון" מאת כריסטופר פאוליני, עם הקדשה שאקדיש להם...
ואבקש מהם להתמיד בו.
כשם שהתמדתי אני, כשם שהעניקה לי אותו אמי- לפתע פתאום מתוך אחה"צ של קיץ לעת אחרית כיתה ו'...
השתעממתי בתחילה, ואין אסירת תודה גדולה ממני על שהמשכתי בכל זאת בקריאה.
ספרים הם יותר מחברים טובים... הם מלמדים אותנו דברים שגם גדולי המורים יתקשו בהנחלתם. לא ככה?   
(כן היום אני נעה בין זקנה לנעורים, והמממ... התוצאה כאן היא בעיקר פלוצים גדולים. זה משותף לכל הגילאים, לא חושבים? P: )

 

נכתב על ידי סופרת דקות , 9/7/2014 14:57  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"הידיים הקפוצות יתארכו"


"כניסה קרקעית לעזה," והפעם כבר לא מדברים על זה. 
לא כמו אז.
כשהיו השמועות על רצח הנערים, כשההודעה הרשמית התפרסמה בחדשות, כשעברנו כולנו מחול של חום וקור- מתלבטים בין חששות לתעוזות הזתיות.
היינו אז, נערים ישובים בנוחות על כורסאת הטלוויזיה. יודעים הכל, וממשיכים בחופש את הדיונים שנהגנו לעשות פנים אל פנים משך שנת הלימודים- אודות רעיונות, מעשים, לקחים.
הוואטסאפ ביקש לסייע לנו, וההתלהמות שבו אותו הלילה- עת שיחרור ההודעה על הרצחם... קשה לי להאמין שמי מבין השיחות הסוערות שניהלנו בפורום מלא כמעט ובנוכחות גשמית שעולה על גדותיה, יגברו עליה בזיכרוני.
  
הסיבות לכך אינן נעוצות נטו באופי הויכוח או במאורעות ובתקופה או... בכל דבר חיצוני אחר. חלק מזה טמון גם בי, בתעוזה שנגלתה בי בו, בהתעניינותי המתפתחת וכמעט שרק נולדת בפוליטיקה ובמאורעות שונים. בראשיתי בלקיחת צדדים, תחת צידוד במבוגרים שונים.
תמיד הייתי סקרנית ודעתנית, פשוט... באופן קצת אחר. קצת יותר ילדותי ותמים, מבקש לדרוך רגלו על צדה הבטוח של הרפסודה- ושכולם יעשו זאת בדיוק, בלי לריב אחד עם השני על חלקת המקום הקטנה שהחזיק.

היינו נערים. כל שבר התפתחות חלף דרכנו, מרגע שיחרורו במקום כלשהו ועד נחיתתו בין כפותינו. דיונים ארוכים שטחו דעות שונות ותיאוריות משונות, רצונות, בקשות, איומים, הבטחות... שבריר ריב אבל המון המון אחווה. נדמה שכולם ידעו שזהו רק דיון, שאין בכוחו או שתחליתו או במטרתו לפרץ תהומות בנינו, ושהדבר בכל זאת ארע. אחים אוהבים וכעוסים, משמיצים אחד את השני בפנים בעדינות, ובפנים בהחלטיות יתרה: "אינני מאמינה שהיא אמרה את זה. שהיא באמת חושבת ככה. איזה מין בנאדם נוראי היא. ידעתי שעשיתי נכון כשהחלטתי להתרחק ממנה אז..."  
קבוצת הוואטסאפ הקטנה של השכבה שלי הייתה למפת עם ישראל. וכולנו היינו בתוכה, על אף דיבורים שנשמעו בדבר בריחה לחו"ל. 
היינו נערים. מחפשים, מחליטים, צועקים ומלחששים.
היינו נערים. חשבנו שהכל בידנו. שהכל בסדר. שתכל'ס אין ממה לדאוג. שהכל בשליטה.
כשש' שטח מה לדעתו יעשה הרמטכ"ל וב' קרא לו פרשן פוליטי, כשב' אחרת וא' לצידה צעקו מה לדעתן צריך להעשות וביקשו את הכח לעשות זאת בעצמן, כשע' התלוננה על הרשויות והשלטונות וביקשה להאדיר את ברלין... כשמ' ומ' ניסו להרגיע את הרוחות- זו בדרכה החכמה והמרגיעה, זה בדרכו החכמה והעוקצנית והסרקסטית והמקצינה... ידענו שהכל יהיה בסדר.
ידענו שאלו דיבורים, חשובים אך נעוצים עמוק בחול.
ידענו שהסערה תחלוף, עמוק בתוכנו ציפינו להיזכר בה מתוך השקט של הימים שאחרי הבאים, ולהעלות רעיונות ישנים ותחושות חדשות, מלוות בציחקוקים: "אוי, היינו כאלו חמודים וקטנים..."
ועכשיו.
דממת אלחוט.
"כניסה קרקעית לעזה," - חדשות.
"אתם חושבים שידחו את המועדי ב'?" "נה אין מצב, פשוט יעשו את זה במקלטים..." "כן זה כבר קרה פעם" "מה, אבל לא כל הבתי ספר ממוגנים" "ילכו לכאלה שכן ממוגנים" "אתם לא מבינים איזו עבודה הציעו לי!! 30 שקל לשעה" "וואי איפה?" - קבוצת הוואטסאפ.
זו האדישות שכרוכה בחיים שבצל המלחמה (סליחה.... מבצע), או חוסר העונים שכרוך בדיוק באותו הדבר? - אני.
כמעט וכתבתי חוסר האונים שכרוך בנעורים. זה לא נכון. לא זה, ולא האדישות.
כבר צפיתי בנערים עושם ומצליחים ודואגים... גם פה. אבל נדמה שהיום הם קצת קהים.
זה כבר לא בידיים שלנו. תתעדכנו בחדשות, ילדים. אין מה לערוך דיונים. המצב מתחלף כל שתי דקות, וזה ברור שאתם מבולבלים. תמשיכו לצפות. כן, כן... אתם יכולים לכתוב סטטוס. 


 


זה לא בידיים שלכם... שמרו אותן קרוב לכיס, שלא יפגעו חלילה מרקטה. 

 


עידן רייכל- מחכה:


https://www.youtube.com/watch?v=gJj1Xtdt8ZQ
 

נכתב על ידי סופרת דקות , 8/7/2014 13:26  
הקטע משוייך לנושא החם: צוק איתן
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפגישה


סיפור שכתבתי לא מזמן אבל לפני הרבה זמן. 
אם לדייק, מתישהו בחורף האחרון- כשעוד הייתי... ובכן.... די חסרת ביטחון.
אין להסיק מן הסיפור דבר בדבר אמיתותו... האמת היא שהוא כן אמיתי, לפחות חלקים ממנו, למרות שאני די רוצה להתחבא ולהגיד שהמצאתי את הכל.
האזכורים של sex and the city נוגעים לקטע הפרק הזה: https://www.youtube.com/watch?v=GwlXKO4wDGY 

 

 

היא מעולם לא חשבה שזה יקרה לה.
זו הייתה קרי בראדשו שהחדירה לראשונה את הרעיון לראשה, אי שם מבעד לשידורים החוזרים של הימים בהם ככל הנראה כלל לא ידעה על קיומה של נו יורק.
המחשבה הבראשיתית הייתה מהי ניו יורק, אלא שאז הבינה שביקור אחד בתוך טיול בת מצווה ועוד אלפי תיעודים של המקום כנראה לא יספיקו לה כדי לענות על זאת.
גם לא עכשיו, ממרומי שש עשרה שנותיה. וזה אכן נראה מקום מרומם, הכי גבוה שהגיעה אליו- אחרי הכל- אם כי לאחרונה החלה לפקפק בכך, תוך כדי אמונה פתאומית בכל מה שאמרו לה על עליונותם של ילדים...אז, כשהייתה כזו...
זה היה מקום מרומם, אך אפשר היה לקחת אותו גבוה יותר. האומנם?
אומנם שינינו את השעה רק לפניי שבוע, אמרה בליבה בעודה חומקת- נסערת- אל השירותים, תוהה עד כמה שקוף זה היה... האם הוא הצליח לראות את הפנים? אולי הוא לא זיהה אותי בכל זאת.
בהחלטה של רגע היא נכנסה לתוך התא והתיישבה על האסלה, לא לפני שנעלה אותו, פרנואידית- כנראה, אך לא לה באותו הרגע- בטוחה בסיכוי הגבוה שיגיע לשם ויגלה אותה בחוץ, או לפחות בוודאות של הזוועה באם זה יקרה- שהשתלטה על הכל.
אומנם שינינו את השעה רק לפני שבוע, ובכל זאת... מה הסיכויים?
כבר שנתיים שהיא באה לכאן, אולי כבר קצת יותר.
כבר כמה חודשים שהיא יכולה לזכור עצמה בוודאות חומקת אל המבטחים שעוצרת בחובה הדלת, העבה, הכבדה- והנעולה תמיד- דורשת שוב ושוב לזמזם בפעמון, להודות, על מנת להיכנס בה.
חומקת, משפילה פנים- לא לפניי שוידאה במבטה שאין כל איש מוכר בזרם הזרים, ובפעם שחשבה שיש... כמה רחובות פסעה בטרם חזרה ושוב- הנוהל ובושת הפנים. לכן תמיד, הקדימה, כנראה. הפעם קיללה את ההרגל הזה, שהותיר אותה נעולה עמוק מכפי שחשבה- לפרק זמן שלא יכולה הייתה לשער כמה ממנו יידרש ממנה להקריב בחששות הולכים ובועטים.
כבר כמה חודשים שיכולה הייתה לזכור עצמה, את הרגעים הבלתי חולפים בחוץ- אאוט אין דה אופן ( out in the open ) כפי שהייתה אומרת בפרק אחר של החיים- חשופה, אל מול הפעמון האדיש, והפקידות חסרות הזהות, הבלתי נראות- שתהתה אם רואות אותה, ואם אכן מבינות ללבה המתדפק מהר מכפי שיכלו נעליהן.  – שדפק בתוך חזה מהר מכפי שיכלו נעליהן על הרצפה. \ שהעידו צללים באשר לנעליהן על הרצפות.  
כמה חודשים, אך ודאי שזה נמשך הרבה יותר. מאז ומעולם, כך נדמה היה לה- אם כי לשים על כך חותמת ודאית של איכות אינה יכלה, תיעבה את השלט הגדול והברור, גבוה מכפי שרצו עיניה לנדוד- גבוה דיו כך שימגנט אליו עיניים של כל המסתכל. כלומר, כל המסתכל אל תוך החצר הקטנה והלא מאוד אינטימית, שבמפתיע אך באופן מובן וברור מאליו בהחלט- נבעה משיקולים של חוסר שטח ותקציב.
גדר החוט הנמוכה דימתה, נדמה היה לה, את מה שקיוו האנשים בפנים שתדמה היא- רק באמת- בכנות ובפתיחות... והאמת היא שגם היא קיוותה והשתדלה לעשות כן, חוררה עצמה פעמים רבות בנקבים שלא הצליחה לאטום מייד בסוף השעה ההיא, בה כבר התחמקה מעט פחות- יודעת כי ניכר הדבר בגשמיותה בכל אשר תלך, באך אשר תלך, באן.
וכמו נקבים טובים, כמו גומות בין רגבים, גם הם התמלאו אחר הגשם. והזרעים שהסתתרו בהם, פרחו כנבטים. לכן המשיכה היא ללכת, ספגה את כל אותם המבטים הדמיוניים, דמיינה את כל אותם החשדות המביישים. 

גדר מעט עבה יותר, גבוהה יותר, אטומה יותר.. טוב היא לא באמת רצתה לנסות לחשוב אם יכולה הייתה להזיק.

היא התיישבה על האסלה, האדרנלין עודו זורם בה- מתנחמת בעובדה כי הפכה את המקום כעת לממלכה הפרטית שלה, עד כמה שיכולה הייתה- הפשילה מכנסיה, וגילתה בחצי צחוק שאכן היה לה מה לפרוק.

זה זמן רב שהיא נמצאת שם, כל שבוע- ביום הקבוע, והן אומנם שינו את השעה... אך למרות כל החששות והבדיות שסיפרה לעצמה, אף פעם לא באמת האמינה שתפגוש שם מישהו שהיא מכירה.
האומנם?

אם להודות באמת היא כלל לא הייתה בטוחה שזה הוא, יושב שם על כורסא אחת- אחת מבין אלו עליהן יושבת היא בדרך כלל, מאזינה למוזיקה, מעלעלת בעיתון- ולעיתים רחוקות אכן מספיקה להשלים כתבה מילולית של נשיונל ג'אוגרפיק. ממתין. עד מתי?
היא לא ידעה בוודאות כי זהו. היא נכנסה לשם, מלאת גאון והכרה- מנקה עדיין את שאירי החשאיות והבושה שהיו לה מלוות קבועות אף הן, כמעט לא קרה שנכנסה לחדר נינוחה... ובכן לא לפני שהגיעה מאיה וקראה לה לזה שלה.
בכל מקרה, היא נכנסה כשהבחינה בו- זה ארך פחות משנייה- אילו נדרשה לתארו הייתה חורקת שיניים ולבסוף ממציאה, אולי מסתמכת על תמונות הפייסבוק...
אוי פייסבוק. אלמלא הוא לא היה קורה דבר. לפחות כך קיוותה.
היא לא ידעה לתאר מה לבש או איך נראה, אבל את הידיעה כי זה הוא החזיקה בוודאות כמעט גמורה.
מאיר יחיאל.
קצה של חוט, פיסה ישרה- או כך לפחות חשבה- בפתיל שמסתלסל עד בלי סוף, ועם ספק של התחלה.  
במובן מסוים הכל היה גלוי לה, היא הייתה מודעת והייתה רואה- במובן נוסף היא התכחשה. וכך, בסיבובם וסיבוכם של כל הרבדים הללו בתוכה, כמו רקדנית בסחרור עם שמלתה התפוחה- בכל פעם שהתפוצצה עוד אחת מאותן פצצות משונות (מפתיעות ותמיד מוכרות), אותה הגברת בשינוי של אדרת, מעדה כבלתי מוכנה- כאילו הייתה המומה מקיומם של מכשולים נוספים, של קצוות נוספים לאותו קשר פתלתל.
ודי היה בו, במאיר- איתו ייתכן ומעולם לא החליפה שבר מילה, כדי לגרום לה לפסוע בחצי בטחון אל תוך חדר ההמתנה- מבלי להעיף בו מבט גלוי מדי לעמוד דום בהגיעה אל ראשית המסדרון, היכן שחשבה במה שנדמה לה אז כוודאות (בה החלה לפקפק רגעים ספורים אחר כך, בתוך מה שנראה לה כשעות ארוכות ומתוחות ולשעון מספר דקות קלות וממוכנות) כמסתור מוחלט מעיניו העלולות לתהות לכיוונה, להוציא בזריזות מארנקה את העליונית שבהתחלה הביאה מפני הקור שחששה שעתיד לעטוף אותה עם שעות הערב בצאתה מהפגישה, וכעת שמחה בה על שום העמימות שיכולה הייתה להחביא בתוכה- ללבוש אותה, מוודאת בהקלה קלה כי היא מכסה בדיוק את סמל בית הספר בו למדה, ולצאת לכיוון הנגדי, ממהרת ומסיטה את מבטה ככל שיכולה הייתה... אף לא מעלה בדעתה כמה חשוד זה היה.
ואז היא הלכה לשירותים.
ידעה שלחצר החיצונית כל כך לא רצתה לשוב עוד, לא מוכנה לחשוף עצמה- ואת הנקישות של הפקידות לא חשבה שתוכל לשמוע פעמיים באותו היום, בתדירות כה קצרה. ובכלל, הכיצד תדע מתי עליה לשוב? מתי היא יכולה?
ומה אם מאיה תבוא, ותפגוש אותה כך, על המפתן?
 אז השירותים, היו, פתרון מושלם.
היא בכלל לא תכננה כמה זמן תאלץ להישאר שם, כשנעלה את הדלת, וכלל לא העלתה בדעתה משתמשים נוספים בחדר שעשויים לקללה.

רגעים ספורים לאחר שהתרוקנה, בעת שהשיבה מכנסיה על תקנם והתארגנה, נאלצה לעצור לשבריר את שטף המחשבה ולעבור לאחד אחר: מה עכשיו?
ואז: רגע... קרי בראדשו. מה אם זו אהבה?
ובכן, בכל התקווה לא אחת כזו שתגמר בכמה לילות במיטה והבנה הדדית שזה רע, במיוחד לא לאור העובדה שעוד הייתה בתולת שפתיים. אבל בכל זאת. שהרי... גם הוא כאן. זו לא בושתה שלה לבדה. ובעוד החשש שמא הוא פתוח באשר להיותו שלו שם, ויפיץ למכריהם המשותפים והרחוקים (אך לא כפי שרצתה שיהיו) על הימצאותה שלה במקום תקף אותה שנית- ביטלה אותו בכך שלאחר שיחה כנה עמו ודאי יבין לליבה. או שלא. כלומר, שכלל לא תצליח להעלות את זו... זו כנראה תהיה אחת מאותן שיחות מביכות ורוויות שתיקה שיגרמו לה לרצות לדפוק את ראשה כנגד קיר. עליהן תתחרט אחר כך.  
אין בררות רבות.
והיא יצאה.      

הרגליים שלו היו הדבר האחרון שראתה, והיחיד שלאחר מכן זכרה- מונחות זו על זה, עטופות ג'ינס רפוי, מציצות מבעד לפתח לפניו עמדה, ובהחלטה פזיזה ולא מאוד מפתיעה, החליטה להסתתר ונטשה. למזלה (או שמא לחסרו), לא עברה דקה בטרם נפתחה דלת משנית לפתח- ממנה, הצליחה להשגיח, יצאה אישה אשר קראה לו. "בוא". ללא שם. חבל.
הקול היה מזמין למדי, חביב ומאופק בה במידה, והוא קיבל את ההצעה- שהרי היא אינה ארבה לו שם... לפחות לא במחשבותיו. או כך קיוותה.
ממילא היה הולך. אילו רק הספיקה לראותו קודם, לאמת את הזהות שחשבה שנשא...
הוא נכנס, ועמו כל ההתחלות וכל הסופים, אפשרויות- חששות- עתיד אחד ומלווים רבים...
והיא נסגרה מאחוריו, כולאת בתוכה עולמות שלא ייפגשו.  

היא התיישבה, בהקלה. חלף זמן מה, קצר אך מוכר- עד אשר החמיצה. מביטה בדלת, ידעה שככל הנראה לא תיפתח שוב בטרם תצא את החצר החושפנית.
ואז הגיעה מאיה. מהר מכפי שציפתה לה, בהרגלה בהמתנה- היא שאלה: "עכשיו?"

"כן," אמרה זו בחביבות, והחלה מטפסת בקליל מדרגות אל עבר חדרה. היא עקבה אחריה, וכהרגלה שבה במורדן שעה לערך אחר כך- דומעת. הדלת הייתה סגורה. איש לא נראה באופק, אף לא הפקידה על פניה הייתה מתחמקת בדרך כלל.
היא יצאה.

בשבוע הבא היא תשוב. 

 

 

 

 

 


Kodaline - High Hopes

 

https://www.youtube.com/watch?v=E4povfmX144&index=25&list=FLXgR1NoDBb38ZPswykSktBw

 

נכתב על ידי סופרת דקות , 7/7/2014 12:47  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שיט, גם אתמול.


שבעצם אני מחשיבה להיום. אלא שהפעם אין לי איזו פואמה בשקל להפליץ כאן. (וואו. המון אהבה עצמית היום...) 
רציתי, דווקא. אני קצת כועסת על עצמי. קצת מתחרטת. עוד דבר שאני נכשלת בו? סה"כ לכתוב כל יום... (כן, זה לא כזה פשוט. על אחת כמה וכמה כשאני יודעת שכל מילה עתידה להיות פומבית. אני אפתח עוד איזה בלוג פרטי או משהו ובו באמת אכתוב הכל...)
בשורה התחתונה, זה טוב. חרטה מעידה על כך שאני לא פסיכופטית. (קוראת עכשיו את "אשמת הכוכבים", להגנתי קניתי אותו עוד לפני שידעתי שזה מפורסם- האיור שעל הכריכה [יחד עם השם] קנה אותי [ובעצם אותו]... אותה גרסה ממש דומה לאיור המפורסם ההוא שציירו העתק שלו גם בבית הספר שלי... ובערך מאז, מסקרן אותי מאוד... קיצר קוראת עכשיו אשמת הוככבים, אז אל תתייחסו להומור אפל ברצינות תהומית.)

רציתי, אבל לא באמת רציתי, הייתי קצת הרבה יותר חסומה ונסערת ממה שאני עכשיו- הקריאה באמת עזרה לי בכל זה... ופשוט ירדתי, סוגרת את החלון ומשאירה אותו פתוח בליבי, דלת חורקת שמותירה סימנים ומציקה לאוזניים עד שהן מחליטות להתעלם ממנה. מתרגלות וחושבות שהן משלימות עם קיומה הטורדני.
ואז, יום אחד, היא נתלשת לחלוטין.... והן מצטערות, ומבינות שחבל היה שלא טיפלו בה כשיכלו. כשלא דאגו לה באמת, ולא רק בסתרי מחשבות לבביים.
לחילופין, הן קמות יום אחד- אגב עבודה מעוררת (הלוואי שיכולתי לנקד את זה... נקדו אנא את ה"ו" בשתי הדרכים [הנפוצות] האפשריות, U ו- O) השראה, נוטלות קצת שמן לידיים שתחת חסותן ומנגבות. מסירות בדקדקנות כתמים, כשהן שופכות אותו נוזל צהוב מן המיכל ומייקרות אותו פי מונים חסרי מנייה. מונים שאינם בעלי מנייה. שלא ניתן למנותם.
כן, אני וכתיבה. על אחת כמה וכמה (אך לא בדיוק מאותה סיבה) בבלוג.
רציתי כל כך, אני עדיין רוצה, לכתוב על הכל. אבל האמת היא שהבלוג הזה הוא לא לחלוטין פרטי. ובאמרי זאת, כוונתי שאינו מאת האחוזים אנונימי, חרף השתדלותי (הלא כבירה במיוחד). החבר שלי מכיר אותו, על קישורו ועל תוכנו, עליי ככותבת בו. הוא הבטיח שלא יביט שוב עד שלא אבקש, יאפשר לי לעסוק בפרטיותי פה...
ובכל זאת.
ואולי כן אתפתה לכתוב? על הכל? 
אני לא מסוגלת. על אף שאני רוצה. 
אכתוב זאת בכל זאת, אני חושבת, רק שלא כאן... 
כעת אכתוב על משהו אחר. 
(הו הו איזו הודעה, איזו חשיבות... ואיזו רשמיות...)  -דברים שאני אומרת וישר מבינה כמה שאני מפגרת- (אבל לא באמת, כאילו... זה לא מונע ממני להגיד אותם שוב D: )
^ עוד אחד מהדברים האלו בדיוק

טוב, חאלס 
באמת שוקלת למחוק את השורות האחרונות... 
מבינה שככל שאני כותבת על זה,זה מחמיר את המצב. 
יש מלא דברים שאני רוצה לכתוב עליהם. במקום זה, אספר על המקרה המוזר של החתולה בשעת לילה: 
אתם לא יודעים, אבל יש לי שתי חתולות וכלבה. התפתיתי לכתוב "כרגע", כשהבנתי שזה בעצם קצת פותח פה גדול לשטן... (אני באמת מאמינה בזה?? טוב די, אני אמשיך). 
המצב בבית שלי די סטטי, כאילו... אנחנו לא זורקים אף חיה ולא מגרשים אותה, הן גם לא מתות מהר או משהו. פשוט, יש אצלנו תמיד תפוסה משתנה תדיר של חיות, ואנחנו משתדלים למלא אותה. 
זה התחיל בהבטחתו של אבי לאמי באחד משלבי טרום-הנישואין שלהם... "בבית שלנו לא יהיו חיות". 
זה המשיך עם אקווריום מלא בדגי גופי, דרך כמה גורות חתולים שהצלנו ומסרנו, זיקית שחלפה בביתנו עד ששוחררה בשדה (אז אנחנו כן משלחים מאיתנו בעלי חיים אחרי הכל) והספיקה לבקר איתי בבית הספר- להפחיד כיתה שלמה של צווחניות ולזכות את הילדה הכי חננה בה בשיחה עם המנהלת, עדר (אני לא צוחקת, החברים הקבועים- שלא נשלחו לפינות ליטוף וכדומה שבועות אחרי המלטתם, עמדו על 20 במספרם הלא מדוייק) של ארנבים, ואפילו חולדה ביתית... דרך עוד 3 כלבים וחתולה שלא נמצאים איתנו היום, ועד לשתי החתולות והכלבה שכן איתנו היום. 

ההורים שלי גרושים, אגב. 
התגרשו הרבה אחרי שכל המצעד הזה התחיל, למקרה ששאלתם... אבא שלי הביא את הכלבה שיש לנו היום בעצמו. 
לא, הכוונה היא לא שהוא ילד או הרביע אותה (איכס אוף). 
הוא בסך הכל היה אדם עם מחשבה, אוטו, (רישיון תקף), ויכולת חיפוש באינטרנט. הוא לקח אותה מבית מחסה, למען הסר כל ספק. בהסכמת וברכת הבעלים. וואו אני חייבת להפסיק לחשוב (ד) ככה. סלחו לי על כל זה בבקשה, זו השעה... טוב די עם הרחמיים העצמים! זו אני ולכו לעזאזל. אני מפחידה כשאני מדברת ככה? 
חחח אני בסה"כ מביאה אליכם בכנות ובפתיחות את מה שעובר במוחה של כל נערה מתבגרת... (שקר גס כלשהו. בעצם השקר הגס הוא השקר הגס, תכל'ס זה נכון עצוב
 טוב, בחזרה לעניינינו שהם בעצם ענייני והיום הם לא מאוד עניינייים... (מתישהו הם כן?) 
רגע, למה התחלתי לספר את כל זה? 
אוקיי אני אקצר מאוד, יש לי חתולה, אני מאוד אוהבת אותה, היא תקעה המון מבטים מוזרים, החלטתי שהיא חולה, הזמנו מונית, היא הבריחה ממנה את הנהג באמצע הכביש, ירדנו וצעדנו איתה בחזרה הביתה בחושך- אין ספק שהיא שמחה... הגענו הביתה, היא נראתה בריאה להפליא, טפו טפו טפו בלי זכר לחולי שלה. 
אוקיי אני כל כך שונאת לפרסם את זה היום. 
הפואנטה היא שיש ימים רעים שהם טובים. 
ויש ימים טובים שהם רעים, אבל אף יום לא באמת רע... 
יש לי 365 מינוס 6 מינוס *לא מוכנה לספור* עד גיל 18, אולי (אין לדעת) פחות מכך בחיים... וגם אחרי גיל 18 המבורך... 
אני חושבת שרק השנה סוף כל סוף הפנמתי שכל יום שעובר מקרב אותך למוות. 
אני לא מסתכלת על זה במובן הדכאוני. 
בכלל לא.
במקום להיות הפוצית בת ה4\5\6 עד ה16 וחצי בערך שחלמה להתבגר, אני עכשיו הילדה בת השבע עשרה שמבקשת לעצור קצת את הזמן מדי פעם- ומנסה למלא את החללים שנפערים בו עד תום. 
כנראה שאכן התבגרתי. 
אולי. קצת. לא יותר מדי, לא מעט מדי. אני לא בדרך לשומקום. 
אני בעיקר קצת מוזרה היום. ומשתדלת לאהוב את זה. 
האמת שדי מצליח לי :) (לא מאמינה שהודיתי בזה) 

 

 

המממ... זה נראה לי עכשיו פחות מתאים. אבל כשהתחלתי לכתוב רציתי להוסיף את השיר שנתקע לי בראש: 
https://www.youtube.com/watch?v=QEjgPh4SEmU

 
  

נכתב על ידי סופרת דקות , 7/7/2014 00:31  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אתמול לא כתבתי


לא על היום שלפניו, ולא בכלל. 
למרות שהבטחתי. לעצמי, לאחרים..
גם הנושא החם של היום מאוד מעניין אותי, גם דברים אחרים...
ועדיין לא הגיע הזמן לכתוב על הכל.
אז מה כן?
בהשראת הכותרת שנתתי לקטע הזה, והנושא החם...: 

 

אתמול לא כתבתי.
ישבתי וזיפזפתי, שמעתי, ונסחפתי לשיחת חולין.
אתמול לא כתבתי. הסתכלתי קצת בפני האנשים.
אתמול לא כתבתי. לא דיברתי, לא צעקתי. אולי, זרקתי כמה לחשושים.
כמה הערות. בונות, אמיתיות. בסה"כ מה שכולם אומרים.
אתמול לא כתבתי. אחותי והחבר גררו אותי, ויחד איתם צעדתי, הדלקתי לפידים.
אתמול לא כתבתי. בהפגנה אליה נסעתי במיוחד השלכתי בעוברים כמה משפטים.
מתוך ההמון, מתוך העדה, מתוך עשרות פנים ושניים שלושה נוסחים.
הם נטפלו אליי. כמה העוברים.
אתמול שמעתי תגובת נגד. מייד פצחתי בשלי.
אתמול סוף סוף כתבתי.
מחר כבר לא תהיה מחברת. כבר לא יהיו מי שיקראו.
יהיו המונים, שלא יתעכבו על המילים. הם יריצו עיניהם בין משפטים מודגשים, יקבלו החלטות רגעיות בקשר למידת הסכמתם עמם, יבטאו אותן בתגובה ואז יצאו חמושים.   

 

 

לא השיא שלי. כזה היום הזה. נתראה בשבוע הבא, עם בשורות טובות לכולם אני מקווה :) 

נכתב על ידי סופרת דקות , 4/7/2014 15:02  
הקטע משוייך לנושא החם: דורשים נקמה
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




על היום הזה אכתוב מחר 

 

 

 

 

 

 

 

 

לילה טוב עם ישראל והשכנים :) 

נכתב על ידי סופרת דקות , 2/7/2014 23:18  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



משהו ששכחתי


בתחילה קראתי לפוסט "על יצירה ועל טבע"... קראו את המשך ההקדמה במחשבה זו: 

 

מהשם, כנראה, זה נשמע איזה פוסט מעורר השראה. מערער השראה. זה משחק די נחמד. 

 

האמת היא שאני מתחילה לכתוב את הפוסט הזה עכשיו, 00:04, התאריך התחלף עתה מן הראשון ליולי לשני בחודש. לפני כמה שעות יום שלישי פינה מקומו לרביעי, ובעוד כמה שעות אאלץ לקום, להתארגן, ולנסוע לבית הספר. מזמן לא הייתי בו, לא לפני מספיק זמן.
מתכונת במתמטיקה...
רק הרגע פרסמתי פוסט, וכן הייתי רוצה שיסתכלו בו, אז את הפוסט הזה אפרסם מחר. וכדי שיופיע בפוסטים האחרונים וימשוך אנשים (השם קצת נדוש אז אולי לא כל כך), גם אשנה את התאריך. לכן כתבתי את כל זה.
האמת שאני מתכוונת רק להתחיל אותו עכשיו, אז לשוחח עוד קצת עם חבר שלי, וללכת לישון. את ההמשך אוסיף מחר. לכן כתבתי את ההקדמה ה(בתקווה לא)מתישה הזו D:
מצאתי, לפני כשבוע לערך, ברגעיי האחרונים בערך בבית לפני שנסעתי אל סבי... דף. הוא היה זרוק על המכתבה המבולגנת-תמיד בעליית הגג שלנו, מצ'וקמק ודהוי, חבר שנשכח ולא היה כמעט טעם להעיף בו מבט. האמינו לי, רק בחלל הרבוע הקטן עליו ישב נמצאו עוד המון. ומה מסמן לי שאינם כמותו?  שאינו כמותם... ילד מיותם. התכוונתי לכתוב אבל לא מעניין במיוחד, ואז הבנתי שילד מיותם אינו יכול שלא לעניין (בעצם יש רבים כאלו ואינני בודקת בהם תדירות... שלא נומר כלל), ואז הבנתי שאני נותנת לדף הזה את הכינוי רק בדיעבד. אחר יצר סקרנותי שהפעיל את עיניי וגישש בידיי, אחר שקראתי את תוכנו: 

 

יצירה טבעית (כתב גדול ומעוגל, תואם את שלי בעת ילדותי, לפי צורת הל' שכתבתי בהמשך כנראה מכיתה ה', סביר להניח שמכיתה ו'...)

 

האדם נוצר מאדמה
הציפור עשויה ממעופה
הפרח עשוי מעלים
ההר עשוי מסלעים
המים עשוים מטיפות
הימים נוצרים מלילות

 

אך ממה נוצרות רגשות?! 
ממה הן בעצם עשויות?!

 

ממה עשויה אהבה?! 
ממה היא בעצם נוצרה?!

 

על שאלות כאלה אין תשובות
חורשים עליהן ימים ולילות

ובסוף באים ללא התשובות

ואין יותר מה לעשות!

 

הדף הזה הוא ילד מיותם, כי הוא הילדה שאני, הילדה שבתוכי, הילדה שהייתי- ואני מרגישה שמשהו ממנה, מקום קטן, משהו מהתמימות הזאת ומהסקרנות והנאיביות והבטחון והאמונה והסקרנות והאומץ... והחלק שלא שם על העולם. קצת נעלמו. נותרו מיותמים, חבויים בחלל, עזובים על השולחן בפניי כל ונסתרים מעין. 
אלו בעצם שני דפי פוליו, שורות עבריות, עדיין מאוחדים בפיסת רצועת הדבק האדומה שהוצמדה להם כמעט מיד עם היווצרם.
בראשון של הדף השני ישנה שורה אחת, היא פותחת וחותמת אותו:
תפקחו את העיניים תסתקלו

 

שכחתי להגיד. היא מחוקה. קו מעגלי של אותו העט הכחול בו נכתבה מקשקש עליה, בניגוד ליצירה טבעית- כתובה יפה בעיפרון אפור, נותרת מסודרת ונועזת במקומה התבניתי כמעט, הממורכז והחשוף (מאוד) כמעה- אבל על אף הציפייה (שנראה שלא הושקעה בה, כמו גם כל מאמץ) אני מצליחה לקרוא בה בקלות יתרה.
היא הופקסה, והכותבת לא חשבה שאיש, לעולם, ינסה להפוך בה- לחפש את הפתח ולחדור לתוכה.

 

 

 

screw this. החלטתי לפרסם היום. 
אם לא היום, אז מתי ?
אם אין אני לי מי לי... ואם לא היום, אף פעם... 
  

נכתב על ידי סופרת דקות , 2/7/2014 00:25  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עשרת הדקות האחרונות


ליום הזה. 
ולכן, בחפזוני, אקצר.
הכי גרוע- אפרסם ואז אערוך ;)
הכל כדי לעמוד בהבטחתי. לעצמי, קודם כל, לכם.
לפרסם כל יום קטע!
ווהו!
הרגיש לי המשכיות טבעית, הזרימה עם סימני הקריאה וכל זה... (רציתי לכתוב וזה אבל זה נראלי מעצבן וילדותי ומפגר כזה מדי. במציאות אני כן אומרת את זה לפעמים. אולי הרבה יותר משנדמה לי אם זה חלחל עד כאן).
אבל בעקרון, אני באמת רוצה, כשאסיים את השנה הזו.... להסתכל אחורה, ולראות, לפחות חלקית- לפחות... רציתי לכתוב שטחית, אבל על אף המימד הזה של הכתוב, שנשטח כך על מסך... על אף המימד? זהו אינו מימד חד גוני. הכתיבה היא מילים שטוחות שמכנסות בתוכן עולם ומלואו, ומכאן שהן מילים עמוקות, על דף שטוח...
בחפזוני אני ממהרת מדי, וכברי ודעת שהאיכות קצת צולעת. טוב, אמהר להקליד את מה שכתבתי אתמול בתוכנת הפתקים המהוללת בפלאפון, עת ששכבתי במיטתי (לא האמיתית, זו שבבית סבי) והמתנתי לשינה שתיקח אותי: (אגב, חזרתי היום הביתה, סוף כל סוף... אחרי מסע קניות מפנק עם סבא בקאסטרו לכבוד היומולדת שהיה D: ) 
העכביש שתווה את קוריו מעל לראשי.
הנה אני, במיטתי- בערב הקשה הזה- משוחחת בטלפון עם חברי... והוא מחכך ידיו זו בזו ותווה.
מותח מעל לראשי קורים, חבלים דקיקים שאינם נראים לעין הממוצעת- שלא תצלח במשימת בידודם מן הרקע, או שמא לא תנסה... ומחברם אל הקיר הנגדי. גבוה מעליי, קרוב אליי, הוא מתנשא ומאיים בה בעת.
"זה כל כך יפה," אני מספרת לחברי ומתפלאת. כיצד הפליא לעשות כן, בלא כל בושה או חשש?
ללא יראה...
ואולי היראה לא קיימת. ייתכן שהוא איננו באמת מאויים. לתחושתו, לפחות...
האומנם?
"סלקי אותו," אמר חברי, וזכה ממני רק לתגובת השתאות. "מה?! וואו בני האדם כל כך טיפשים. הכל אנחנו הורסים. את היערות, את החיים... מועכים ומגרשים מקקים בלתי מזיקים, בעילה הפשוטה שהם שונים. יש שיאמרו מכוערים. ומה באמת מכוער?"
  
הממממ אז... אכן פרסמתי מהר, ואז המשכתי וערכתי, חוששת פן התאריך יתחלף. ואז, בסוף האטרף... העפתי מבט מטה, בתאריך המתיימר לציין הפרסום. 23:51. הדקה בה, כלל הנראה, התחלתי לכתוב...
הממממ.  
נכתב על ידי סופרת דקות , 1/7/2014 23:51  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , מגיל 14 עד 18 , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסופרת דקות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סופרת דקות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)