סיפור שכתבתי לא מזמן אבל לפני הרבה זמן.
אם לדייק, מתישהו בחורף האחרון- כשעוד הייתי... ובכן.... די חסרת ביטחון.
אין להסיק מן הסיפור דבר בדבר אמיתותו... האמת היא שהוא כן אמיתי, לפחות חלקים ממנו, למרות שאני די רוצה להתחבא ולהגיד שהמצאתי את הכל.
האזכורים של sex and the city נוגעים לקטע הפרק הזה: https://www.youtube.com/watch?v=GwlXKO4wDGY
היא מעולם לא חשבה שזה יקרה לה.
זו הייתה קרי בראדשו שהחדירה לראשונה את הרעיון לראשה, אי שם מבעד לשידורים
החוזרים של הימים בהם ככל הנראה כלל לא ידעה על קיומה של נו יורק.
המחשבה הבראשיתית הייתה מהי ניו יורק, אלא שאז הבינה שביקור אחד בתוך טיול בת
מצווה ועוד אלפי תיעודים של המקום כנראה לא יספיקו לה כדי לענות על זאת.
גם לא עכשיו, ממרומי שש עשרה שנותיה. וזה אכן נראה מקום מרומם, הכי גבוה שהגיעה
אליו- אחרי הכל- אם כי לאחרונה החלה לפקפק בכך, תוך כדי אמונה פתאומית בכל מה
שאמרו לה על עליונותם של ילדים...אז, כשהייתה כזו...
זה היה מקום מרומם, אך אפשר היה לקחת אותו גבוה יותר. האומנם?
אומנם שינינו את השעה רק לפניי שבוע, אמרה בליבה בעודה חומקת- נסערת- אל השירותים,
תוהה עד כמה שקוף זה היה... האם הוא הצליח לראות את הפנים? אולי הוא לא זיהה אותי
בכל זאת.
בהחלטה של רגע היא נכנסה לתוך התא והתיישבה על האסלה, לא לפני שנעלה אותו,
פרנואידית- כנראה, אך לא לה באותו הרגע- בטוחה בסיכוי הגבוה שיגיע לשם ויגלה אותה
בחוץ, או לפחות בוודאות של הזוועה באם זה יקרה- שהשתלטה על הכל.
אומנם שינינו את השעה רק לפני שבוע, ובכל זאת... מה הסיכויים?
כבר שנתיים שהיא באה לכאן, אולי כבר קצת יותר.
כבר כמה חודשים שהיא יכולה לזכור עצמה בוודאות חומקת אל המבטחים שעוצרת בחובה
הדלת, העבה, הכבדה- והנעולה תמיד- דורשת שוב ושוב לזמזם בפעמון, להודות, על מנת
להיכנס בה.
חומקת, משפילה פנים- לא לפניי שוידאה במבטה שאין כל איש מוכר בזרם הזרים, ובפעם
שחשבה שיש... כמה רחובות פסעה בטרם חזרה ושוב- הנוהל ובושת הפנים. לכן תמיד,
הקדימה, כנראה. הפעם קיללה את ההרגל הזה, שהותיר אותה נעולה עמוק מכפי שחשבה- לפרק
זמן שלא יכולה הייתה לשער כמה ממנו יידרש ממנה להקריב בחששות הולכים ובועטים.
כבר כמה חודשים שיכולה הייתה לזכור עצמה, את הרגעים הבלתי חולפים בחוץ- אאוט אין
דה אופן ( out in the open ) כפי שהייתה אומרת בפרק אחר של החיים- חשופה, אל מול הפעמון האדיש,
והפקידות חסרות הזהות, הבלתי נראות- שתהתה אם רואות אותה, ואם אכן מבינות ללבה
המתדפק מהר מכפי שיכלו נעליהן. – שדפק
בתוך חזה מהר מכפי שיכלו נעליהן על הרצפה. \ שהעידו צללים באשר לנעליהן על הרצפות.
כמה חודשים, אך ודאי שזה נמשך הרבה יותר. מאז ומעולם, כך נדמה היה לה- אם כי לשים
על כך חותמת ודאית של איכות אינה יכלה, תיעבה את השלט הגדול והברור, גבוה מכפי
שרצו עיניה לנדוד- גבוה דיו כך שימגנט אליו עיניים של כל המסתכל. כלומר, כל המסתכל
אל תוך החצר הקטנה והלא מאוד אינטימית, שבמפתיע אך באופן מובן וברור מאליו בהחלט-
נבעה משיקולים של חוסר שטח ותקציב.
גדר החוט הנמוכה דימתה, נדמה היה לה, את מה שקיוו האנשים בפנים שתדמה היא- רק
באמת- בכנות ובפתיחות... והאמת היא שגם היא קיוותה והשתדלה לעשות כן, חוררה עצמה
פעמים רבות בנקבים שלא הצליחה לאטום מייד בסוף השעה ההיא, בה כבר התחמקה מעט פחות-
יודעת כי ניכר הדבר בגשמיותה בכל אשר תלך, באך אשר תלך, באן.
וכמו נקבים טובים, כמו גומות בין רגבים, גם הם התמלאו אחר הגשם. והזרעים שהסתתרו
בהם, פרחו כנבטים. לכן המשיכה היא ללכת, ספגה את כל אותם המבטים הדמיוניים, דמיינה
את כל אותם החשדות המביישים.
גדר מעט עבה יותר, גבוהה יותר, אטומה יותר.. טוב היא לא באמת רצתה
לנסות לחשוב אם יכולה הייתה להזיק.
היא התיישבה על האסלה, האדרנלין עודו זורם בה- מתנחמת בעובדה כי הפכה
את המקום כעת לממלכה הפרטית שלה, עד כמה שיכולה הייתה- הפשילה מכנסיה, וגילתה בחצי
צחוק שאכן היה לה מה לפרוק.
זה זמן רב שהיא נמצאת שם, כל שבוע- ביום הקבוע, והן אומנם שינו את השעה... אך
למרות כל החששות והבדיות שסיפרה לעצמה, אף פעם לא באמת האמינה שתפגוש שם מישהו
שהיא מכירה.
האומנם?
אם להודות באמת היא כלל לא הייתה בטוחה שזה הוא, יושב שם על כורסא
אחת- אחת מבין אלו עליהן יושבת היא בדרך כלל, מאזינה למוזיקה, מעלעלת בעיתון-
ולעיתים רחוקות אכן מספיקה להשלים כתבה מילולית של נשיונל ג'אוגרפיק. ממתין. עד
מתי?
היא לא ידעה בוודאות כי זהו. היא נכנסה לשם, מלאת גאון והכרה- מנקה עדיין את שאירי
החשאיות והבושה שהיו לה מלוות קבועות אף הן, כמעט לא קרה שנכנסה לחדר נינוחה...
ובכן לא לפני שהגיעה מאיה וקראה לה לזה שלה.
בכל מקרה, היא נכנסה כשהבחינה בו- זה ארך פחות משנייה- אילו נדרשה לתארו הייתה
חורקת שיניים ולבסוף ממציאה, אולי מסתמכת על תמונות הפייסבוק...
אוי פייסבוק. אלמלא הוא לא היה קורה דבר. לפחות כך קיוותה.
היא לא ידעה לתאר מה לבש או איך נראה, אבל את הידיעה כי זה הוא החזיקה בוודאות
כמעט גמורה.
מאיר יחיאל.
קצה של חוט, פיסה ישרה- או כך לפחות חשבה- בפתיל שמסתלסל עד בלי סוף, ועם ספק של
התחלה.
במובן מסוים הכל היה גלוי לה, היא הייתה מודעת והייתה רואה- במובן נוסף היא
התכחשה. וכך, בסיבובם וסיבוכם של כל הרבדים הללו בתוכה, כמו רקדנית בסחרור עם
שמלתה התפוחה- בכל פעם שהתפוצצה עוד אחת מאותן פצצות משונות (מפתיעות ותמיד
מוכרות), אותה הגברת בשינוי של אדרת, מעדה כבלתי מוכנה- כאילו הייתה המומה מקיומם
של מכשולים נוספים, של קצוות נוספים לאותו קשר פתלתל.
ודי היה בו, במאיר- איתו ייתכן ומעולם לא החליפה שבר מילה, כדי לגרום לה לפסוע
בחצי בטחון אל תוך חדר ההמתנה- מבלי להעיף בו מבט גלוי מדי לעמוד דום בהגיעה אל
ראשית המסדרון, היכן שחשבה במה שנדמה לה אז כוודאות (בה החלה לפקפק רגעים ספורים
אחר כך, בתוך מה שנראה לה כשעות ארוכות ומתוחות ולשעון מספר דקות קלות וממוכנות)
כמסתור מוחלט מעיניו העלולות לתהות לכיוונה, להוציא בזריזות מארנקה את העליונית
שבהתחלה הביאה מפני הקור שחששה שעתיד לעטוף אותה עם שעות הערב בצאתה מהפגישה, וכעת
שמחה בה על שום העמימות שיכולה הייתה להחביא בתוכה- ללבוש אותה, מוודאת בהקלה קלה
כי היא מכסה בדיוק את סמל בית הספר בו למדה, ולצאת לכיוון הנגדי, ממהרת ומסיטה את
מבטה ככל שיכולה הייתה... אף לא מעלה בדעתה כמה חשוד זה היה.
ואז היא הלכה לשירותים.
ידעה שלחצר החיצונית כל כך לא רצתה לשוב עוד, לא מוכנה לחשוף עצמה- ואת הנקישות של
הפקידות לא חשבה שתוכל לשמוע פעמיים באותו היום, בתדירות כה קצרה. ובכלל, הכיצד
תדע מתי עליה לשוב? מתי היא יכולה?
ומה אם מאיה תבוא, ותפגוש אותה כך, על המפתן?
אז השירותים, היו, פתרון מושלם.
היא בכלל לא תכננה כמה זמן תאלץ להישאר שם, כשנעלה את הדלת, וכלל לא העלתה בדעתה
משתמשים נוספים בחדר שעשויים לקללה.
רגעים ספורים לאחר שהתרוקנה, בעת שהשיבה מכנסיה על תקנם והתארגנה,
נאלצה לעצור לשבריר את שטף המחשבה ולעבור לאחד אחר: מה עכשיו?
ואז: רגע... קרי בראדשו. מה אם זו אהבה?
ובכן, בכל התקווה לא אחת כזו שתגמר בכמה לילות במיטה והבנה הדדית שזה רע, במיוחד
לא לאור העובדה שעוד הייתה בתולת שפתיים. אבל בכל זאת. שהרי... גם הוא כאן. זו לא
בושתה שלה לבדה. ובעוד החשש שמא הוא פתוח באשר להיותו שלו שם, ויפיץ למכריהם
המשותפים והרחוקים (אך לא כפי שרצתה שיהיו) על הימצאותה שלה במקום תקף אותה שנית-
ביטלה אותו בכך שלאחר שיחה כנה עמו ודאי יבין לליבה. או שלא. כלומר, שכלל לא תצליח
להעלות את זו... זו כנראה תהיה אחת מאותן שיחות מביכות ורוויות שתיקה שיגרמו לה
לרצות לדפוק את ראשה כנגד קיר. עליהן תתחרט אחר כך.
אין בררות רבות.
והיא יצאה.
הרגליים שלו היו הדבר האחרון שראתה, והיחיד שלאחר מכן זכרה- מונחות זו
על זה, עטופות ג'ינס רפוי, מציצות מבעד לפתח לפניו עמדה, ובהחלטה פזיזה ולא מאוד
מפתיעה, החליטה להסתתר ונטשה. למזלה (או שמא לחסרו), לא עברה דקה בטרם נפתחה דלת
משנית לפתח- ממנה, הצליחה להשגיח, יצאה אישה אשר קראה לו. "בוא". ללא
שם. חבל.
הקול היה מזמין למדי, חביב ומאופק בה במידה, והוא קיבל את ההצעה- שהרי היא אינה
ארבה לו שם... לפחות לא במחשבותיו. או כך קיוותה.
ממילא היה הולך. אילו רק הספיקה לראותו קודם, לאמת את הזהות שחשבה שנשא...
הוא נכנס, ועמו כל ההתחלות וכל הסופים, אפשרויות- חששות- עתיד אחד ומלווים רבים...
והיא נסגרה מאחוריו, כולאת בתוכה עולמות שלא ייפגשו.
היא התיישבה, בהקלה. חלף זמן מה, קצר אך מוכר- עד אשר החמיצה. מביטה
בדלת, ידעה שככל הנראה לא תיפתח שוב בטרם תצא את החצר החושפנית.
ואז הגיעה מאיה. מהר מכפי שציפתה לה, בהרגלה בהמתנה- היא שאלה: "עכשיו?"
"כן," אמרה זו בחביבות, והחלה מטפסת בקליל מדרגות אל עבר
חדרה. היא עקבה אחריה, וכהרגלה שבה במורדן שעה לערך אחר כך- דומעת. הדלת הייתה
סגורה. איש לא נראה באופק, אף לא הפקידה על פניה הייתה מתחמקת בדרך כלל.
היא יצאה.
בשבוע הבא היא תשוב.
Kodaline - High Hopes
https://www.youtube.com/watch?v=E4povfmX144&index=25&list=FLXgR1NoDBb38ZPswykSktBw
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סופרת דקות