365 מינוס 6

אף אחד.

ימים. 
ימים קשים, ימים נוטשים.
אלו שאתה מחכה שיתחלפו בלילות.
אלו שאתה מתחרט על בואם,
מקדם בקללות.
אלו שאתה צווח בהם בתוך הראש, שר לעולם יללות.
אלו ש ריטעח נרעדאדחרהטעאשעישרלחא564ןמצט3 נ89353456א7נ47ון5647621674%^@#$%%N& OM

מועקה שיושבת לי בגרון באחרונה. מקווה שלא תתיר צלקת.
זה דווקא נראה ככה, היא חורצת וחורטת. בבשר. מפלסת דרכה לליבה.
חותרת וחופרת, מלאה באיבה.
מבקשת להשאיר בי מקום.
לנחמה? 

מצטערת על הפוסט של היום. דווקא כתבתי דברים אחרים. אפרסם אותם בהמשך... אולי. כנראה. מי יודע. אף אחד לא שואל. 

טוב אז... אני כנראה אכתוב פה גם מאוחר יותר. אבל רציתי לפרסם קטע שכתבתי לפני כמה חודשים... זה היה אחרי הרבה קריאה של מרסל מוסרי (אז כנראה שגם קצת בהשפעתה חח), ובעקבות משהו שקרה לי באותה תקופה בחיים..
המממ אולי אני אספר על זה קצת בהמשך. אולי לא. כנראה לא. נו נו, יום יוליד דברו...  
בכל מקרה, הנה זה, היישר מן תוכנת ה"פתקים" המהוללת בפלאפון שלי, ורק אחרי קריאה אחת (של החבר שלי):
בת אל אמרה שהיא יודעת. "אני יודעת," ובזה זה הסתכם. 
היא אהבה לסגור על השחפים.
במעופם מעל המים, בחורף, כשעוד היו קרים.
מודדת אותם במבטה, הייתה יורה שברים.
שברים של דברים, שברים של גברים.
כסף, עבורה, האו אינו משמעות החיים. ולאהבה (ובאהבה) אין מחיר.
היא נפרסת לפניה, משטטחת תחתיה, על המיטה לבנת הסדינים.
הם באים והם הולכים. הם צולעים כשהם גונחים.
חפיסות הטבק מפוררות הפנים. העשן אוכל את הבפנים.
"עדיף זה ולא החרב," היא אמרה.
אמרה ולא גמרה.  

המממ אגב... כבר הזכרתי אותה... אז הנה, למקרה שלא הכרתם, קישור לעמוד הפייסבוק של מרסל מוסרי: https://www.facebook.com/moseri?fref=ts
(יש לה שם דברים נחמדים)  

בכותרת בחרתי דווקא מתוך התשישות המיוזעת שמזמן לי היום הקיץ הזה, מן המעבר בין החדר הממוזג בו אני מסתתרת לרבים האחרים שבבית המיושן כמעה הזה- אווריריים ופתוחים במבנם, חנוקים איכשהו בטמפרטורות ובאווירה שבתוכם. 
אנחנו רחוקים ממילאה, אבל זה מניין די יפה.
אמא, סבא, אחותי. לפני הייתה פה ג' חברתי, ואילו הצטרפתי הערב לארוחת שישי בבינימינה אז גם דודיי ודודיהם שלהם.
העדפתי להישאר כאן, אומרת לעצמי שאכתוב- ואז מפחדת מצלי שלי, מספיק כדי לא להדליק את האור בבית החשוך הזה. גם לא את אורו של המסך.
של המסך הקטן, אבל, זה שהפך כמעט לאיבר שלי... זה כן. דיברתי עם חבר שלי, הוא אירח לי חברה... וגם שירבטתי כמה דברים בפתקים. אני תכף אשכתב אותם קצת תוך כדי העתקה לכאן.
נתקלתי בתמונה, בעת שיטותיי בפייסבוק. היא מתאימה מאוד לקטע שכתבתי- שם בפתקים... וגם לזה שכאן, למעלה.
אני אצרף אותה בסוף.

הדברים שאתה מוכן שלא לקבל לייק בעדם. לספוג את העדרו. את השורה הריקה, שמתחת לכל התמונות והמילים החיות. את השורה הריקה, את הלובן הצח היכן שאמורות להיות האותיות הכהות בצורתן המרובעת. את המרווח, החופשי כמעט, שהן אמורות למלא בהגדרתן הכמעט חד משמעית.
אלו דברים מעטים. נפחם עשוי להיות רב.
בשבילי אלו shareים, מילים של אחרים. המודעות הזועקות לעזרה של גרגורים(*), הפרסומים של אנונימוס וגם של גרינפיס. אלו שחשוב שאנשים יראו. לפחות חלק מאלו שחשוב שאנשים יראו. לפחות בעיניי. 
לפעמים גם כמה מילים של מרסל מוסרי, אם כי היא דווקא די אהודה...  
עבור אחרים, אלו שירים. ניגונים.
הם נשארים מיותמים, על פי רוב, לא תמונה ממסיבה או סטטוס קולע. גם לא אחד שמתלהם. סתם ניגון, שהתנגן להם- אולי קצת נתקע- אבל הם אוהבים אותו, ועל אף שהוא מיותם, הם גאים בו- ודווקא בשיתוף הזה הם נעשים להיות הוריו.
הדברים שנקשרים, הדברים שמאחדים- הדברים החזקים- הם לרוב לא פופולאריים. הם נחלת המעט, לא מתפזרים על פני ימים של אנשים ומתמוססים בהם אט אט...
אלו דברים מהלב- יוצאים אותו, חמים כמותו- ועבור המתמידים, השורדים, הסופגים הקבועים של השורות הריקות... הם אינם מתקררים לעולם.

החום, פשוט- בניגוד לחוקי הפיזיקה הבסיסיים- אינו נוטש אותם.
קור הוא העדרו של חום. הוא שואב אותו אליו מן הסביבה, וזהו מפל ריכוזים. שואב אותו עד לרוויה- שהיא בעצם שוויון... זה די מגוחך לחפש כזה בין בני אדם. להאמין שהעולם הזה נותן ממנו. 
כנראה שהשורה הלבנה ההיא, חרף צבעה- שיצייר לכם בראש ענקי שלג ופיסות קרחונים- איננה באמת קרה. גם כשהיא מוכתמת. אפילו בשמות. ומה זה אומר, בעצם?
שהלחיצה הקטנה ההיא על העכבר, לא מספיק אנרגיה מושקעת בה.
לא די ליצורו של חום. לא של ממש.
לא כזה שיוביל לחסרונו בהעדרה, לחיים של רדיפה אחריו.
את זה יודעים אותם שורדים, סופגים... אלו שלוקחים את כל הדיו שלא נכתב כלייק, את כל האותיות, את כל השמות... ויוצרים דברים אחרים.
על חשבון אותם הלייקים. גם הם נשארים נסתרים.
ואנשי הלייקים? (לא מצאתי להם כינוי טוב יותר)
בעולם שלהם... יש טבע אחר. פועלים מנגנונים קצת שונים.   
הלחיצה שם בוערת, אנרגיה מחשמלת... רציתי לכתוב משחררת. אבל כולנו יודעים שהמתווה שהיא מותירה להם- הקווים שמסרטתת לשבילם טרם מתנדפת (או שיש לומר מתגלגלת) למקום אחר- הם כלא שכולנו שומרים בו.  
התמונה:
https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10202960675630208&set=a.10201930510196716.1073741830.1003245515&type=1&theater

מיותר לציין שכל הזכויות שמורות לצלם המוכשר, שהוא בעל הפרופיל בה התפרסמה התמונה...

תנו לו לייק :) 
* אם כבר בגרגורים עסקנו... תנו לייק גם להם, אולי גם איזו תרומה קטנה שהם נזקקים לה נואשות... עשו עמם קצת מהחסד שהם עושים כל יום עם העולם הזה ובריאותיו: https://www.facebook.com/girgurim.israel.cats 

כמה ימים יש בשנה? אני מקלידה בגוגל ומייד מקליקה על חיפוש, בעצם זה לא גוגל- אלא מנוע החיפוש הדבילי ההוא שאני לא מצליחה להיפתר ממנו כברירת מחדל... ask... אז התוצאה הראשונה שלי מעט משונה, ואני גוללת מטה עד לכתבה של מאקו. קחו: http://www.mako.co.il/nexter-internet/developments/Article-6aa04ba2d542c31006.htm

(שום פרסומת סמויה. לא כזה אוהבת אותם)
עכשיו אני מרגישה צורך להבהיר את עצמי, להתנצל אולי, להגיד לכם שאני לא טיפשה (אני רק בדרכי להיות אישה...), ושידעתי כמה ימים יש בשנה... בערך... עדיף לברר ולא לעשות פאשלות כשנותנים לבלוג שם.
שלא תחשבו, אני לא מאלו שיושבים וממוללים נייר (רציתי לכתוב כוססים ציפורניים, אבל לצערי בזה אני כן חוטאת מדי פעם ) בזמן שהם שוברים את הראש על שם. בטח שלא לאיזה בלוג. פפפפט  

בדרך כלל זה בא לי די בקלות... פשוט...
טוב כן, איבדתי את זה. יכול להיות שהייתי צריכה לסמן את הבלוג הזה בקטגוריית המתוסבכים? 
כאט ינ5גוןא ירחא כאיע685ט4 הנ מתחילים מחדש: 
היי. קוראים לי... למרות שסימנתי את יום ההולדת שלי כנכון, עדיין קצת קשה לי להגיד פה את השם. בוא נגיד שיש לי הרבה כינויים. אתם יכולים לקרוא לי באחד שאף אחד לא משתמש בו (המצאתי אותו הרגע בשביל המשתמש בבלוג, והוא בכל מקרה מוזר מדי לשימוש יומיומי)- סופרת דקות. 
החלטתי לקרוא לעצמי ככה כאן, בגלל שאני באמת סופרת דקות. זה שם שטומן בחובו שתי משמעויות שיכולות להראות קצת מנוגדות, והאמת ששתיהן נכונות עבורי. 
סופרת דקות... אני סופרת את הדקות במובן של ציפייה- אני כן מחכה לגיל 18, אני כן רשומה לקורס פסיכומטרי כבר הקיץ ומתחילה לחפש מקום לעשות בו שנת שירות, אני כן רוצה לסיים תיכון וכן מתכננת מה לעשות ב"אמצע" שמגיע אחריו... אני כן רוצה לגדול ולרכוש מקצוע ולהתנדב בו וליזום דברים ולהצליח, ולהנות עם חברים ועם בני זוג ולהתחתן וללדת ולגדל את הילדים שלי ולאמץ מלא מלא בעלי חיים... ולכתוב.
אני סופרת את הדקות, במובן של... קשה לי להגדיר את המובן הזה. אולי זה יבוא אחרי שאספר אותו.
אני סופרת כל דקה, לפחות משתדלת. אני מתבונת בשקיעות יפות- בכל שקיעה כיפה, מריחה את האורנים הטריים בחורף שמול חלוני ונושמת את האבק שנידף מהם בטיוליי הקיציים למרגלותיהם. אני מלטפת את החתולה שלי ולא יכולה שלא לחשוב שכל זה זמני. אני מצטלמת ותוהה כיצד הילדים שלי יתבוננו בתמונות- מה יחשבו... על הבגדים, על הסביבה, על האדם. 
אני משתדלת להתענג על הרגעים, להפיק מהם את המיטב, לזכור אותם ולהנציח. אני סופרת את הדקות, ולא מעלעלת בהן. לא מחכה שיחלפו. לא עוד. החל מעכשיו D: 
אני סופרת את הדקות... וחלק מזה אעשה כאן.

המממ מה עוד... מרגיש לי נכון רק לפרסם היום את זה, את הפתיחה, לא להעמיס... ומצד שני...
כן חבל לי על ששת הימים שחלפו מאז יום ההולדת שלי, שישה ימים בהם אני כבר... איכשהו... בת 17... ולא באמת כתבתי כלום. ואז, שוב, אני תוהה אם זה אכן המקום.
את לבטיי בקשר לבלוג והסיבות שבכל זאת פתחתי עוד אחד, אשטח כנראה בפעם אחרת.
רגע... שכחתי בכלל מהכותרת שלי לקטע הזה. היה לי ריעון לגביה, וזו הסיבה שכתבתי אותה...
כמה ימים יש בשנה?
יש את הימים העצובים. לא עצובים, אולי מדוכדכים. לא מדוכדכים, אולי שקרועים. התכוונתי לכתוב שקועים, ומה שיצא היה שקרועים... האמת שזה נכון. שקרועים. שקועים וקרועים, ספק שקועים ספק קרועים. אלו ימים של לבטים. של חרטות. של ייאוש.
של ישיבות על המיטה, בכיות בטלפון, דמעות על הכרית. מים מרירים שזולגים מן העיניים, נקווים בקצה הזרוע, ונושרים אל הנייר. הם שוקעים בתוכו, כמו מי תהום, ולפעמים גם מתפרץ שם מעין. 
בסופו של דבר הם נגמרים בתקווה. לעיתים בהשלמה.
ואז מגיעים הימים הנמרצים. אלו ימים שאת מחייכת בהם, מוצאת את הטוב באנשים. מביטה בעיניים והן מביטות בך בחזרה. מביטה חזרה בעיניים שמביטות בך. בוחנת. שלווה. מתכננת. מנסה. חולמת. מקווה. רוצה. נאבקת. צוחקת. מחבקת. עושה.
אלו הימים הטובים. אלו שלפעמים יש די ברצף של מילים לתארם, ללא כל עגלה שתרתום אותן זו לזו, בלא מלבושים לשים עליהן תחת הכותרת מטאפורות. ודווקא בהם יש בך יותר יצירתיות, והציוריות שלך משרטטת וצובעת תמונות שלא היו נכנסות בין כתלייך בכל עת אחרת.   
יש את הימים המרחפים... אלו שמתחילים ונגמרים בשינה.
יש את הימים שהם ימים, זורמים ונגמרים בתל של חול. או כך נדמה... בסופו של דבר מנצנץ שם פרח (או שמא קוץ), ואת מגלה את זה רק אחר כך... כשעננת הריח נישאת אלייך דרך שבועות, חודשים ושנים... או בביקור נוסף שמגלה תל ועליו פקעות של גלמים נבולים. (או שמא, פשוט, כשהוא נתקע לך בתחת.) 
יש את הימים שהם זיקוקים, הרבה רעש וקולות מתנפצים, שלל אורות וגוונים- שמיים חשוכים, קצת ריח שרוף, והרבה לבטים.
יש את הימים שהם דודל. למה דודל? כי זו מילה ממש מגניבה ומוזרה, אני חושבת שהמשמעות שלה היא קישקוש, אני לא רוצה לגלות שהיא לא...
אז אני לא אחפש.
יש ימים שהם אבטיח. ויש ימים שהם לימון.
יש את ימי השמיכות המכורבלים בחורף, עם המון תה וניחוחות של קינמון. אלו ימים שהקור מתעבה בהם על החלונות החמים, ואז נשטף בזרם תמים (שכולם לקראתו מאוד שמחים... ואחר כך עצובים וכעוסים ואפילו מתלוננים), ואז שב מתוך כוס- בתור אדים- מבין כפות שהוא צורב ומאדים...
יש ימים. יש שבועות. יש חודשים.
יש רגעים.
יש אנשים.
יש זיכרונות, געגועים, חרטות, כמיהות, תובנות, לבטים, שיעורים, תמונות, צילומים, ציורים, ידיעות, ניחושים.
בשנה יש אינספור ימים.
רציתי לשים בהתחלה את המילה הזאת במרכאות, "ימים"... כי מה זה בצעם יום, עוד יחידת זמן נוחה בתוך חידת הזמן הזאת. ואז הבנתי כמה שאני אוהבת את המילה הזאת, על שלל משמעויותיה.. על השתיים שלפתע נתקשרו לי. ימים.
זורמים.
ימים- יחיד:ים, ימים- יחיד: יום.
זורמים, לעולם לא נתקעים. לעולם לא ניתקים זה מזה. לעולם לא נגמרים.
מי כל הנהרות...