לחלום מהבטן

אני יושבת אתמול בחדר שלי, מנסה להביא את עצמי למצב של למידה מועילה אחרי הבולמוס המיותר והטיפשי שהיה לי. 

יושבת ובוהה בקלמר, מריצה מחשבות של עצבים וכעס בראש שלי. 

אמא שלי נכנסת לומר לי שלום ולשאול לשלומי, היא מבינה שמשהו קרה לי והיא שואלת "מה יש לך?" 

וזה מובן מאליו שהפרצוף שלי היה תחת בכוונה בכדי שהיא תשאל את זה וכדי שאוכל לשפוך קצת. 

אני מספרת לה על הבולמוס, היא משיבה שלא קרה כלום ושזה לא נורא. אני אומרת לה שאני לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי, כמעט כל פעם שאני לבד בבית אני פשוט פורקת עול על האוכל. 

"אין מה לעשות" היא אומרת לי. התעצבנתי! מה אין מה לעשות? מה זה הבולשיט הזה? אני אמורה להמשיך לחיות ככה כל החיים שלי? זהו?! להשלים ולהגיד היייי איזה כייף לי החיים שלי בזבל?! 

וזה מסוג המשפטים שאומרים כשאין לך מה באמת לומר, או שאתה בכלל לא באמת מקשיב והראש שלך ממשיך לחשוב על דברים אחרים. 

ואם לומר את האמת?! זה הרבה יותר מעצבן! עדיף שלא תאמר כלום! 

התעוררתי היום, הייתי בטוחה שהיום יהיה בסדר! הוא חייב להיות! 

והדברים כל כך מחורבנים כרגע, 

הלחץ מהפסיכומטרי גומר עלי

הערות ממנו מפילות אותי, משתקות אותי. 

אני אחרי עוד בולמוס,

הבטן לא כל כך כואבת. אני כבר לא מגיעה למצב הזה. הבולמוסים כבר קטנים ו"מאוזנים". אבל הם פה, כמו תמיד. 

התחלתי לסדר את הבית והמטבח, ידעתי שזה יעסיק אותי. משום מה זה תמיד מכניס בי קצת חיוביות. 

ואז נזכרתי במה שאמא אמרה לי אתמול ובכמה זה עצבן אותי, בכמה לא האמנתי בזה. 

ואז התחלתי לחשוב שאסור לי, פשוט אסור בתכלית האיסור לדלג על שלב הלחימה הזה. גם אם זה יצריך ממני לחוות עוד 100 בולמוסים, 

גם אם זה יצריך ממני לבכות בלי סוף, להסתגר בבית ולהעיף ממני את כולם - אני פשוט לא מדלגת על המלחמה הזו. 

התחלתי להריץ בראש סיטואציות של נפילות, 

רגעים שאני יודעת מראש שהולכים להיגמר רע. 

את כל הטריגרים, כל החולשות. 

הייתי בטוחה שאני אסיים לארגן את הבית, אפתח את המחשב ואתחיל לכתוב פוסט אופטימי ומלא רעל. 

אבל העיניים נעצמות לי, 

התחושות מעורבות, ממש כמו מערבולת בטון שאין לי מושג איך לעצור אותה. 

לרגע אחד אני רוצה לעזוב הכל, לסגור את המחשב, לסגור את האור ופשוט ללכת לישון (פאקינג 13:30 בצהריים של יום שישי)

ואז פתאום לכמה שניות עוברים בי מחשבות רגועות כאלו של אופטימיות ותקווה. גאד דאמט איך אני משאירה אותם אצלי לקצת יותר מדקה אחת? 

תכננתי לכתוב פוסט אופטימי ומלא השראה, 

יצא לי אחד כזה יותר מידי מבולבל. 

אין לי מושג איך מחליטים ומבצעים את הבחירה,

אין לי מושג איך בוחרים להילחם ולא לוותר.