לחלום מהבטן

המחשבות של לחזור להרעיב את עצמי בשבועות האחרונים גדלות מיום ליום. אם פעם הייתי מעיפה אותן מהראש שלי כל כך מהר, יודעת שזה לא יביא אותי לשום מקום, היום המחשבות האלו נחות בראשי יותר ויותר זמן. 

אנחנו נכנסים לבית של סבא וסבתא שלו. אם יש בנאדם שאני אוהבת לראות ולחבק זה את סבא שלו. בעיקר לאור העובדה כי את הסבא היחיד שלי איבדתי לפני כמעט 4 שנים. אהבתי אותו ברמות שקשה לי לתאר, ידעתי שהוא אוהב אותי אהבת אמת. אני כל כך מתגעגעת אליו ואת המבט הנקי שלו, הידיעה שהוא נהנה לראות אותי. תמיד הוא גרם לי להרגיש כמה שהוא גאה בי וכמה שאני מיוחדת. 

אנחנו נכנסים ואני רואה את סבא שלו, אני ישר מחייכת אליו ובאה לחבק אותו. אני רואה אותו מחייך אלי ומתקרב אלי בצעדים יחסית מהירים לאדם בגילו. 

הגוף שלי רפוי ורגוע ואני לא מרגישה ולו טיפה אחת של ביישנות לידו. 

אני כבר ממש כמעט מחבקת אותו ואז אני שומעת באוזן ימין שלי 

"שלום שמנמונת"

והוא מחבק אותי חזק ופתאום הגוף שלי משתתק, הלב שלי צונח, אני נסגרת ואני מתאמצת, אלוהים כמה שאני מתאמצת, שלא ירדו הדמעות. 

הכל מעורפל מסביבי, אני מרגישה שהרגליים שלי רועדות וכל מה שאני רוצה זה לברוח למקום שאף אחד לא מכיר אותי. 

אני מצליחה בסופו של דבר להתעשת, ואיכשהו מצליחה לתפקד כרגיל. 

אנחנו יוצאים כולם לכיוון חדר האוכל של בית האבות. התכנון מראש היה להגיע לארוחת צהריים משותפת. 

כולם מסביבי העמיסו צלחות ממש כמו בבית מלון, אפילו לקחו קערת מרק. אני לא רעבה ולא מתכוונת בכלל לאכול. איך אני באמת יכולה להביא את עצמי למצב שאני אוכלת כרגיל? 

לקחתי צלוחית קטנה של סלט מלפפונים וכרוב, שתיתי קצת מרק וכמה ביסים מהסלט. התיאבון שלי סתום, לא רוצה לאכול ובטח שלא מולם. 

ואז הם פתאום לא מבינים למה אני לא אוכלת?! אני מחייכת ומסבירה שרק התעוררתי לא מזמן וקצת קשה לי לאכול על הבוקר.

סבתא שלו לא מפסיקה לשאול אותי למה לא לקחתי מנה עיקרית ואם אני רוצה קינוח או אבטיח. 

חבר שלי שואל אותי למה אני לא אוכלת, אני בקושי מסתכלת עליו ומשיבה לו שאני פשוט לא רעבה כרגע. 

הוא מסביר לי שסבתא שלו פולניה ושאצל פולנים חייבים לסיים את מה שיש בצלחת. הצלחת שלי נשארה מלאה למרות הכל. 

אני כבר כמעט שלושה ימים בקושי אוכלת, 

אני בוכה כל לילה במיטה, מדמיינת את עצמי במצב נורא ומאשימה את כולם. 

אני מדמיינת את עצמי כל כך חולה וקטנה, מדמיינת את כולם מרגישים אשמים. מדמיינת את עצמי אומרת להם פעם הבאה תחשבו על המילים שיוצאות לכם מהפה. מדמיינת את חבר שלי כואב ומאוכזב מעצמו, מדמיינת את המשפחה שלי כועסת עלי ועל כולם. 

אני מדמיינת את עצמי מאושרת. 

משום מה רק ככה אני מצליחה לראות את עצמי מאושרת.