לחלום מהבטן

אני לא יודעת איך מצאתי את עצמי עושה את זה פתאום, זו הייתה הרגשה כל כך מוזרה. מן משהו משוחרר, אחד כזה שמשאיר אבק פרפרים בבטן. 

זה הפתיע אותי, הייתי בטוחה שאני הוזה. פחדתי ללכת לישון, שמא התחושה הזו תעלם בבוקר והכל יחזור לקדמותו. 

הגעתי הביתה באמצע הלילה, נכנסתי אל החדר שלי בשקט כמו תמיד. החלון היה פתוח והרוח גרה לווילון לזוז בתנועות בדיוק כמו בסרטים. 

התפשטתי מהר, בדיוק באותה המהירות כמו בלילה שלפני. אני תמיד מתפשטת כשהפנים שלי לא מופנות למראה הגדולה העומדת בחדר. אני תמיד ממהרת ללבוש את הפיג'מה שלי, ורק כשכל הגוף שלי מכוסה, אני מסתובבת ומתנהגת כהרגלי. זו לא התנהגות חריגה של החודשים האחרונים, זו שגרה של שנים. 

ואז, בהפתעה מוחלטת, בלי שום התראה מראש, זה הגיע. 

גל של אופטימיות מלאה, מלא באהבה עצמית, קלילה וחיונית נכנס בי. 

אני יושבת פה כבר כמה דקות מנסה לתאר את ההרגשה הזו במילים פשוטות, אבל אני לא מצליחה. קשה לי להביע את ההרגשה הזו באומדן הנכון והראוי שלה. תנסו לחשוב על ילדה קטנה ונורמאלית, קלילה ושמחה. לא כל כך מעניין אותה מבנה גופה, היא אפילו לא חושבת על זה. אין לה כל כך משמעות לאוכל. היא אוהבת לאכול דברים טעימים שמחממים את הבטן שלה, שגורמים לה לחייך. היא לא חושבת על זה יותר מידי, היא מתעסקת בחבריה לכיתה, בחוגים אחה"צ ובתהייה עם עצמה איך היא מתחמקת מלהכין ש.ב בלי שאמא שלה תשים לב. 

זה היה גל של כמה דקות טובות, לא ידעתי איך להתמודד איתו, הייתי בטוחה שאני הוזה. 

פתאום הרגשתי שאני בסדר, שאני באמת באמת בסדר. אני תכף נכנסת לתקופה חדשה ומתאגרת, זו שחלמתי עליה מגיל 15. ואני הגעתי אליה בכוחות עצמי - ניצחתי את כל מה שעמד מולי ואתגר אותי. 

נכנסתי למיטה בלי מחשבות ותכנונים לארוחת הבוקר הקרבה, עם הרגשה שאני אקום בשקט, אגש למטבח ואוכל מה שבא לי. 

מצאתי את עצמי נחרדת לשנייה מהמחשבה שאולי מחר בבוקר אתעורר ולא אזכור דבר מזה. 

"ומה אז? עוד יום רגיל מלא בלחץ והלקאה עצמית?" 

התחלתי לדבר אל עצמי בראש. יותר נכון לומר, לדבר ע-ל עצמי בראש. 

פרסתי במוחי את כל התכונות שאני אוהבת בעצמי - באמת שיש לא מעט.

את כל הדברים שאני מצפה להם, ששווה לי להילחם על הנורמאליות בשבילם. 

הייתי רגועה ושלווה כמו שלא הייתי הרבה זמן. אווו, כמה זמן לא הרגשתי ככה. 

הלב שלי לא פעם בחוזקה, לא הרגשתי כאב בפנים. 

"אני בסדר כמו שאני"