|
| 8/2009
שלוש בלילה
אני נושמת שני נחלים קטנים של קור
הם נכנסים אל תוך קנה הנשימה והעיניים והאף
ועוצרים את אצבעותיי מלחפש אחר הסלולרי ולחייג מספר שגוי
אפילו הפסקול נוגע בכל אחד מחלקיקי המחשבה
בשלוש בלילה במה שאמור להיות המפלט היחיד חוץ מהראש שלי
אני מרגישה הכי כלואה.
מאוכזבת אל מול הדברים שהייתי אמורה לסמן עליהם וי
ובמקום זה סימנתי איקס
מדוכדכת מעצם המחשבה שאני צריכה רצח בשביל להרגיש שאני בחיים
ושאני צריכה לצעוד עם המונים ולנטוף בשלוש בלילה על הצוואר ועל הכתפיים
ואל תוך הראש, ועל הלחי
אבל אני לא מסריחה, אני תומכת. ותמיכה מריחה טוב.
המילים לא זורמות מקצות האצבעות כמו שזרמו פעם
במקום זה זורמים נחלים של כלום והכל
ומחשבות הגורמות תנועת עיניים עירנית או בעת תנומה
בכל מקרה אני עדיין שבורה
אפילו כשהכל מרגיש כל כך שלם.
ואני כותבת כמו בת 15 שוב.
ולמה שצחוק מתגלגל בין שמיכות יעזור לי לנשום
בין כה וכה אני לא אצליח להירדם במיטה זרה
ואח"כ אתלה בכך כאילו חיי תלויים באותו חיוך יפה וסדוק שן
שניסיתי לשכנע את עצמי להתרחק ממנו ולהתעסק בחוץ ממנו אבל
אני אנושית, אני, נשית אני, אושייה
הגבולות מטושטשים יותר מתמיד
וכל מה שאני רוצה זה קו שחור, חלק
או אולי בעצם קו ירוק מקוקו על מסך שחור
אצל אבא שלי במחלקה לטיפול נמרץ
משום מה, הכל נראה יותר טוב כשאתה חוזר בחלוק מגואל בדם הביתה ואז אני עושה כביסה.
אני לא מצליחה לפתות עם העיניים כמו שפעם עשיתי כל כך טוב
זה כמו שבגיל 23 איבדתי את זה
אנשים נשארים מולי חסרי מילים במקום להקיא נובלות
כי אני טובה בלגרום למי שמולי להיפתח
או לפחות הייתי
אני לא אוהבת לכתוב מקוטע
ואני לא אוהבת שמסתירים ממני
אני לא אוהבת כשחוזרים אל האקסית
אפילו אם אתה נשמע כל כך סקפטי
אני לרגע אחד לא הייתי
סקפטית
ובגלל זה התכווצתי שוב
למטר שישים, וקצת, על עקב מזוייף
ואני אתאמץ למחוק מהראש את זה ש"יש לי פרופורציות"
ואת הגוף האלוהי הזה
שרצה בקרבתי, פה ושם
והרגיש אשם, רק בגלל שאני יודעת לפתות עם העיניים.
אני יודעת שזה רק בגלל שאני יודעת לפתות עם העיניים.
שלוש בלילה ואני מתחמקת מהדבר האמיתי
מהלבד האמיתי
מעצם העובדה שאני לא מסוגלת להקליד את צמד המילים "אהבה" ו"עצמי" באותה קומבינציה
שוקעת אל תוך הקדוּשה המתענית
ומסרבת לשחרר
כורה לעצמי בורות וקופצת בחופשיות פנימה
כי מבחינתי אין דרך אחרת, אלא לצעוד בגבורה
למקום שבו הרבה אחרות היו לפניי
אני עושה את הבחירות הנכונות הכי שגויות
ולעולם לא לומדת, לא משנה כמה post-its אני אדביק על הקיר
הדיו תמיד יימחה לעומת הניורונים בתוך הראש שלי
כאילו שלעומתם הוא אינו שווה, אינו קיים, אינו מצדיק את נוכחותו
אבל הפעם ההשתפכות היא לא עליך, היא לגמרי עליי
היא לחלוטין נוטה לירכיים הכואבות שלי ולסימנים הכחולים שלא מסכימים לרדת
קטנים
מציקים
מזכירים
שהיו כמה שעות, כמה פעמים, שלא הרגשתי נבוכה להיות עירומה באור מלא
אבל בשלוש בלילה לבד בחדר
זה מביך אותי שוב
והראש אינו פונה כלפיי מעלה
והיד כן מחפשת אחר הסלולרי
כי אני יודעת לעשות רק מה שאני יודעת לעשות
הרבה טעויות
ולפתות עם העיניים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mrs. Self Distruct