עבר שבוע מאז שהמילה "פרידה" נאמרה ויצאה מפיך היפה.

העיניים שלך דמעו וגרמו לשלי להרטיב גם כן.

זה עדיין כואב.

זה עדיין קשה.

כשטוב לך עם בת זוג אוהבת ומדהימה, אף אחד ושום דבר לא מכין אותך לגרוע מכל.

לפרידה.

לרגע שהכל נקטע.

היינו אמורים להפגש בחמישי בפעולה.

עכשיו הפעולה נדחתה לשבוע הבא ואני לא יודע אם ליצור איתך קשר בחמישי ולראות אם רוצה להפגש או לא לעשות זאת בכלל.

שתדעי שושששש קטנה שלי יפה שאני זוכר שסיפרת לי על הבלוג שלך.

וכן את לא יודעת. אבל מאז הפרידה אני נכנס לבלוג שלך וקורא שקשה לך גם כן.

זאת אולי טעות לעשות את זה ולראות מה איתך.

אבל את חסרה לי. ואני דואג.

ירמי (קפלן) כתב את זה יפה לפניי.

היום השיר התנגן ברדיו בזמן העבודה.

וברגע אחד התחלתי לבכות.

המילים שנגעו בי היו:

"כמה את יפה 
כמה את צודקת 
שבי כאן לידי, אנשק אותך בשקט 
מה עוד את רוצה תמיד יהיה יותר 
עכשיו כשזה נגמר והחשק מתעורר 
הסיפור אמור להסתיים אחרת"

כשהבנתי שתוך כדי שהילדים מציירים בסדנאץ היצירה, אני בוכה.

יצאתי מהגן והתיישבתי בחצר.

הדבר הראשון שעשיתי היה להתחבר לווטסאפ ולהכנס לשיחה שלנו.

האוטומט שלי עדיין אלייך.

חסר לי הקול שלך. הקול המרגיע. הקול העמוק. הקול המוכר והטוב שיודע להגיד את המילים הנכונות.

התחלתי לכתוב לך הודעה ומהר הבנתי שלא כדאי. כי הבטחתי לך מרחק. ניתוק.

סגרתי את הטלפון.

הדלקתי.

באתי לחייג את המספר שלך ואיזה מזל שחנה יצאה לראות מה שלומי כי הייתי עם האצבע על הספרה האחרונה.