המקום: חטיבת הביניים שבה למדתי.

התפקיד: סייע של כיתות החינוך המיוחד.

הסיבה שבגללה בחרתי לעבוד שם: יותר שעות עבודה, יותר סיפוק ו... אהה כן סגירת מעגל.

היום הייתה ישיבת צוותים של כל כיתות החינוך המיוחד. 

שלוש כיתות.

מלא מורים ומורות.

מנהלת אחת.

יועצת אחת.

ופסיכולוגית... אחת.

הצגנו את עצמנו בסבב קצר שהפך לשעה. 

הרבה חפירות, אבל חפירות מקצועיות.

הן יכולות לעסוק בזה בפנסיה. נשבע לכם.

הסבב התקדם והגיע תורי. כל מה שחשבתי ותכננתי שאגיד,

נמחק מראשי ברגע שהתחלתי לדבר.

אבל אמא. כן אמא, היא אמרה שדיברתי יפה והצגתי את עצמי כראוי.

(אמא ואני עובדים יחד באותו בית ספר.)

נגמרה הישיבה, כולם מקבלים אותי עם חיוך,

חלקם פונים בזכר מבלי לטעות אפילו פעם אחת.

השאר טועים ומתקנים את עצמם,

ומבקשים את סליחתי.

על מה יש לי לסלוח,

שלצערי אני נמצא במצב הזה, שחייתי 20 שנה בתחפושת.

ובתכלס אני חי רק שנה וארבעה חודשים. (כן אני סופר).

אז נשאר לי לחייך בזווית הפה, ולהנהן.

האמת.. אני לחוץ קצת ואולי גם הרבה מתחילת השנה.

מה יהיה ואיך אסתגל.

שנה ראשונה בכל זאת.

לפחות אשמח לקבל את המשכורת בסוף כל חודש.