פוסט ראשון כאן.
אחרי הרבה התחבטויות.
לבת זוג שלי. או יותר נכון, לאקסית שלי יש כאן בלוג.
למדתי קצת עם הזמן איך עושים עם האתר הזה בכלל דברים. כי אני לא בדיוק האיש המתאים לאתרים כאלה.
לא אחד שאוהב להפתח כלכך.
החלטתי לפתוח כי אני מרגיש בודד.
היא הייתה רוב היום שלי במהלך 7 וחצי חודשים. וברגע אחד אני כבר לא יכול לתקשר איתה.
לא טלפונים, לא הודעות ולא פנים מול פנים.
זה קשה!!
למה פרידות הן קשות?!
יוצא מצב שאנחנו סוג של מסתמסים בסטטוטים של הווטסאפ.
היא כותבת חלק משיר. ואני עונה לה עם חלק של שיר אחר או ההמשך של אותו השיר שכתבה.
זה כואב. זה קשה. זה חונק בגרון.
אבל אין מה לעשות.
הדבר היחיד שבא לי לעשות עכשיו זה
להחליף לבגדים שהיא אוהבת שאני לובש
להכנס לאוטו
לשים את הדיסק "גאולה" של חמי רודנר בפול וולויום
לנסוע ככ מהר
להגיע אליה הביתה
לדפוק על הדלת
לחכות שתפתח
וברגע שתפתח אתן לה כזה חיבוק וכזו נשיקה רק כדי שתדע שהיא חשובה לי ושאני מתגעגע אליה וחושב עליה כל היום
כולם אומרים לי שהכל יעבור.
ושיהיה יותר קל בעוד כמה זמן.
אבל מי יכול להבטיח לי שזה יעבור?
אולי אני לא רוצה שזה יעבור?
אולי הדבר היחיד שאני רוצה זה שנחזור להיות ביחד?
חמי אמר את זה יפה לפניי
"אנחנו נהיה בסדר
תראי, יהיה לנו טוב.
כי אני מאמין בך.
כי אני מאמין בך.
תראי שעוד יהיה טוב"
(אם יוצא לך לקרוא את זה איכשהו, תדעי שאני אוהב אותך מפה ועד לירח, הכוכבים ובחזרה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טרנסבוי
