לפני כמה ימים היה לי ריב עם אמא שלי.
כמו הריבים הרגילים,צעקות ובכי, אבל הריב הזה היה שונה.
הוא פער בי כאב הרבה יותר גדול וקשה לנשיאה משאר הריבים,שהכאב שבהם יחסית מתון.
הריב הזה פתח את כל החתכים שאי פעם עשיתי לעצמי.
לא חתכתי אחרי הריב הזה.
היה לי קשה להתמודד,אבל עמדתי מאחורי ההחלטה שלי.
אמא שלי השוותה אותי לאנשים שמתאבדים, בגלל שרציתי לעבור לגור אצל אבא שלי.
היא אמרה "אנשים מתאבדים בגלל שקשה להם בחיים והם לא מסוגלים להתמודד.אז את כמו בנאדם מתאבד בקטע הזה.את רוצה לעבור לגור אצל אבא שלך כדי לברוח ולא להתמודד."
המשפט הזה היה כמו סכין שנכנס לי לבטן ויוצא מהצד השני.
רציתי לצרוח עליה שניסיתי להתאבד, כל היום אני חושבת על דרכים להתאבד,הבת שלך אובדנית.
אני לא יודעת מה עבר בי באותו רגע,אבל הצלחתי לרסן את עצמי.
בכל הריבים שלנו, בחיים לא פלטתי משהו כזה, שיעיד על המצוקה שלי.
הלכתי לפסיכולוגית פעם,אבל הפסקתי.
אמא שלי אמרה "את תצטרכי לחזור לפסיכולוג יום אחד.את לא יכולה להיות ככה."
זה היה כאילו שהיא קוראת לי משוגעת. כאילו אני חיה שאי אפשר לרסן אותה.
בחיי, אם היית יודעת כמה דברים אני מחזיקה בפנים,היית הורגת אותי בעצמך.או שהיית הורגת את עצמך.
כלפי חוץ אני בסדר.
סופגת הערות מעליבות ופוגעניות יום אחרי יום, שעה אחר שעה.זה נראה כאילו לא אכפת לי.אני באמת משתדלת להתעלם.
כל העלבה קטנה היא כמו לדרוך על מסמר.
"גותית.אף אחד לא אוהב אותך.תתאבדי.שומעת שירים על מוות וחותכת את עצמך.אין לך חברים.את לא יפה.את שמנה.זונה."
אני יודעת ששום דבר פה לא נכון.אז למה זה ממשיך לפגוע בי, כל פעם מחדש?
קראתי פעם מאמר על ילדים שחותכים את עצמם.היה כתוב, בין היתר, מה שסביר שיקרה.
שהילד יפגע יותר מכל דבר קטן-רגישות גוברתת.תחושת כישלון.
היו כתובים שם דברים נוראיים, וידעתי שזה מה שעובר עליי, ושנאתי את עצמי על זה.לא רציתי להיות כזאת.
בכל תקופת הדיכאון והחשכה הזאת,כן היו זמנים שהרגשתי בהם טוב.
אבל אחרי רגע של שמחה,אני מתקרבת בעוד שלוש צעדים לאפלה.כאילו אני שוקעת.
אני רק רוצה להרגיש טוב, לחזור להיות מי שהייתי פעם.
ילדה קטנה וטיפשה ושמחה ומאושרת שאהבה את העולם והעולם אהב אותה.
אני לא רוצה יותר מזה.
בעצם,אולי גיטרה.
כינוי:
Mama, we all go to hell
בבלוג זה
בכל הבלוגים
