ShiraE-Z

"תפסיקי לדגדג אותי!" היה אומר לה ברוגז.

"לא אפסיק" צחקה, והמשיכה בשלה.

"אם ככה אני אדגדג עד שתבטיחי שתפסיקי" צחק קצת, אך החזיר לה פי שתיים.

"דיי! תפסיק!" הייתה צוחקת ומתחננת שיפסיק.

"תבטיחי!" היה מאיץ בה."אתה יודע שאני לא יכולה.." שלחה אל עיניו את עיניה הגדולות והנוצצות ומבטה היה תמים וילדותי "אני פשוט לא אעמוד בפיתוי"אמרה, והתגלגלה מצחוק.

בסוף תמיד הפסיק והסיפר היה חוזר חלילה... עד שיום אחד פרץ ביניהם ריב סוער. כמובן שאת אותו הריב הם הצליחו לעבור בשלום, בשם האהבה, אך אחריו הגיעו עוד ריבים רבים, הרסניים ממנו.

היא הייתה בוכה, ובעיניו צצו דמעות אותן מיהר להכחיש.  שררה ביניהם שתיקה ארוכה, לפעמים נמשכה שעות. לפעמים עברו ימים עד שדיברו.

"אתה מפחד להביע את הרגשות שלך!" רצתה לומר, אך שתקה. כנראה גם היא פחדה מהם.

"את הרגשות שלך אני לא יכול להכיל!" צעק בליבו, אך מיהר לנגב את דמעותיה. 

כאשר השלימו בפעם האחרונה, הם דיברו על הדברים שמפריעים להם אחד בשני. היא העירה לו על המזג החם שלו, על שהוא נוהג בה בגסות ועל הקרירות שהוא מפגין כלפיה שמעציבה אותה וגורמת לה להתרחק ממנו. הוא דיבר איתה על הבחורים אשר נהגה להסתובב איתם, על שהייתה רגשנית ו"עשתה לו דרמות" ולבסוף הזכיר גם את עניין הדגדוגים. "את אף פעם לא נכנעת. את אף פעם לא מוותרת לי. זה באמת מפריע לי. אני שונא כשאת מדגדגת אותי". המילים פגעו בליבה כאילו ירה אותם עליה בעזרת אקדח.

בפעמים הבאות כשהם נפגשו היא לא דגדגה אותו.

"מה קרה למצב הרוח שלך?" שאל.

"אני סתם עייפה" ענתה לו, אך שניהם ידעו שהיא משקרת.

לאחר שבוע נפרדה ממנו.

הוא התעצב, אך לא עשה הרבה כדי לנסות להשיב אותה אליו.

'כל מה שעשיתי לא היה טוב בשבילו' חשבה בליבה. היא ידעה שהם נפרדו בגלל הדגדוגים. היא הייתה אדם שמח ומלא חיים והוא היה אדם מופנם יותר. הוא היה אדם קר שפחד להפגין רגשות. הוא מעולם לא שאל אותה מדוע היא לא יכולה להפסיק לדגדג אותו, מדוע היא לא יכולה להבטיח לו דבר כזה, אם היה שואל היא הייתה עונה ולתשובתה היה הכוח לשנות את כל מערכת היחסים שהשניים בנו להם:

'רק רציתי לראות אותך צוחק מעט...זה עושה אותי מאושרת'

פגשתי אותך בפעם הראשונה מאז הפרידה שלנו.

זו הייתה מסיבת יום הולדת של שני חברים משותפים ולאחר התייעצות רבה עם חברות החלטתי לדפוק הופעה וללבוש את השמלה השחורה והצמודה שלי, זאת שעושה לי גוף של דוגמנית. רציתי להוציא לך את העיניים.

נכנסתי למסיבה באיחור כיוון שעבדתי עד מאוחר והופתעתי לגלות שרק אני, אתה ועוד שלושה אנשים במסיבה. הם הלכו לקנות אלכוהול, כמובן. חיבקתי רק את ילד היום הולדת וחברה טובה, הבטתי הצידה וראיתי אותך אחרי חודש שלם בלעדיך. שנינו מלמלנו "מה נשמע" ואני נמנעתי מלהישר מבט אליך. היינו מרוחקים, תרתי משמע. אני לא זוכרת איך המסיבה התפתחה מכאן והלאה, אני רק זוכרת שריח מוכר ולא מובן עטף אותי במהלך המסיבה ושאני רקדתי ואתה הסתכלת עלי. גם חברות שלי ראו את המבטים שדפקת. חברה אחת מתארת אותי רוקדת בשיא התמימות ובשיא ההנאה בעודך מביט בי עוד אחד מהמבטים המוזרים שלך. גם אני ראיתי אותם. בכל פעם שהעיניים שלנו נתקלו אחת בשנייה, הסרת מבט במהירות. המבטים שלך.. חלקם כועסים, חלקם סתם מוזרים, אבל המבטים הנוראים ביותר שיכולת לשלוח אלי היו המבטים העצובים. הם קרעו אותי מבפנים. תלתלו לי את הלב. הצלחת לגרום לי להרגיש אשמה. הבנתי שלא הייתי צריכה לדפוק הופעה בכדי להוציא לך את העיניים. יכולתי ללבוש שק, ועדיין היית מסתכל עלי ומשדר אלי את כל הכאב שלך.

סליחה.

יפה שלי.. התגעגעתי לקרוא לך ככה.

למרות שהסתכלתי עלייך ואתה לא כזה יפה.. בכלל לא יפה. 

מסכן שלי.. עשית קעקוע על הגב היפה שלך. קעקוע שלך זאב-החיה האהובה עלי. למה עשית את זה..?

שמעתי שדחו לך את הגיוס. שמעתי שאתה יושב כל היום בבית כי התפטרת מהעבודה לפני שדחו לך את הגיוס. 

שמעתי שכאשר חבר שלך (שהוא החבר של החברה הכי טובה שלי) אמר בצחוק שיש לך מזל שנפרדנו ושאין לך חברה שכל הזמן לוקחת לך דברים, הבדיחה לא הצחיקה אותך אלא נעישת עצוב.

במסיבה, ישבת ליד השירים כאשר אני והחברה הכי טובה שלי סוף סוף שמנו שיר ורקדנו. היא פתאום נעלמה והשיר נכבה. הרמתי את הקול ושאלתי למה? צעקת עלי "רגע! היא שמה מהפלאפון מה הלחץ?!" צעקת. 'רגע מה?' חשבתי לעצמי 'הוא שוב צועק עלי?' . "בסדר אל תצעק עלי" יריתי בחזרה. אך בהיסוס.

גם דיברנו במסיבה. על תוכניות שראינו ועל סתם נושאים אקראיים. בסוןף היינו צריכים לסדר ואני הלכתי לשולחן לאסוף דברים. אתה אספת את כל הבירות והייתה לידי בירה. התקופפת מעט, היית כל כך קרוב אליי, יותר מדיי קרוב...

חיכינו בחוץ חבורה של ילדים ופתאום הבנתי מאיפה הריח הזה מגיע. זה היית אתה! אתה והבושם שלך ששיגע אותי בהמלך החופש בשנה שעברה. 

רציתי לבכות.

זה גם היה הריח של האלכוהול, שבשנה שעברה היה נראלי כה חדשני וסוחף. זו הייתה החבורה הזו שאהבה לעשות שטויות אבל בתור חברים עדיף לא להתקרב אליהם. שנה שעברה שמחתי בהם, עכשיו הבנתי שאין בהם שום דבר.

שמעתי שיש לך מחר מסיבת גיוס. תחשוב עלי? 

אני חושבת עליך כל יום. למרות שאני נפרדתי ממך. למרות שאני לא רוצה לחזור אלייך. אתה לא טוב לי. יפה שלי.. אנחנו פשוט לא מתאימים. אתה היית כל כך קר אלי, לא הבעת רגשות. ואני.. אני לקראת הסוף פחדתי להרגיש.כתוצאה מכך גם אני לא הבעתי את עצמי.

עוד משהו שהרג אותי, כשהיינו בהפסקה וניסינו להשלים, אתה זייפת נשיקה. זו הייתה נשיקה כל כך.. אמיתית. אחרי כמה ימים כשאמרתי לך שאהבתי אותה אתה אמרת "ידעתי שתאהבי.. בגלל זה עשיתי את זה"-לא הרגשת באמת כמוני. גרמת לי לערער במה שהייה ביניינו, מה אמיתי ומה לא.

הייתי כל כך רוצה שזה יצליח. רציתי שנתחתן. רציתי לאהוב אותך לנצח. רציתי להיות נאהבת. 

אבל זה נגמר.

לא יחזור.

http://www.youtube.com/watch?v=sIz1nhrgWks

אז.. פתחתי בלוג. אף פעם לא הייתי טובה בדברים מהסוג הזה. פעם היה לי בלוג, וכל כך רציתי להגיע למומלצים, וכשבסוף הגעתי התחלתי לפחד מכל התגובות ולא חזרתי לכאן יותר.

עכשיו חזרתי, ואני מהחדשים האלו של ישרא. מאלו שנכנסים להם לבלוג מתוך רחמים.

עוברת עלי תקופה מאוד... מיוחדת. סבי האהוב נפטר לפני חודשיים וחצי, נפרדתי מהחבר שלי (או שעלי לומר אקס?) לפני שבוע, ומחר אני עוברת דירה. אז אני קצת מתרגשת (כמו ילדה בת חמש) ומקווה לטוב.

אני לא מתנשאת, חלילה. אבל בנושאים מסוימים, אחרי שדיברת ודנת בהם עם כל כך הרבה אנשים, אתה מתחיל לדבר בביטחון בלתי נשלט.. שלפעמים נתפס כמתנשא. אני לא יודעת אם אני עצובה על הפרידה מהאקס שלי.. כי לא התאמנו. לא אהבתי אותו כבר הרבה מאוד זמן. הוא קנאי ורכושני. וממורמר. מאוד ממורמר. ואני...אני שמחה כמו בוב ספוג. מצטערת שאין לי תיאור יותר ציורי וספרותי לתת לכם, זה מה שעלה לי לראש בשעה שתיים בלילה.

הוא החליט שהוא לא רוצה שאני אפגש עם כמה חברים.. מתוך קנאה.. מתוך רכושנות.. מתוך טעות שעשיתי.. אך אפילו ההורים שלי לא הגיבו בצורה הזו, הם סמכו עלי ולעומתם הוא החליט שהוא פשוט המחליט. הוא יגיד לי לאן ללכת, מתי, עם מי, ואני אצטרך לספר לו איפה אני בכל הזמן. לא התאים לי כל כך להיות כלואה.

הוא בא ממשפחה מוזרה (אני מצטערת על הניסוח הפוגעני, אמן שהוא בחיים לא ימצא את זה) הוא תמיד היה מגונן עליה בכל מחיר-למרות שבינינו היא דפוקה מהיסוד.

חברה חכמה אמרה לי היום משפט חכם: "בכל קשר שיהיה לך, ההתחלה תראה לך כמו חלום מתוק שלא תרצי להתעורר ממנו, אך בשלב מסויים את תצטרכי להתמודד עם מה שעומד מאחורי הבן אדם, עם העבר שלו וכך גם להכיר את האופי האמיתי והלא מושלם שלו. אם הוא גדל בסביבה נורמאלית-אפשר לעבוד למען שיפור הקשר ובסופו של דבר שניכם תכירו טוב יותר ותתחזקו זה מזה. אך אם הבן אדם גדל בסביבה מפורקת, במשפחה לא נורמאלית, מדובר בתפיסת עולם אותה קשה לשנות. במקרה כזה לא תוכלי לעזור לו. במקרה כזה רק פסיכולוג יכול לעזור לו.." היא אמרה שנפרדתי ממנו בצדק.

חברי ישרא בלוג, מה אתם חושבים על פרידה? איך מתמודדים? מתי כדאי\מתי בערך לדעתכם מוכנים למצוא קשר חדש? (כי יש בחור אחד.. מסתכלי עלי בעיניים טובות..במבט חם..וקצת התחלתי איתו)  

ועוד דבר..אני נמשכת לכל המוזרים. לפחות בשני קשרים האחרונים שלי. אני נמשכת לכל המופנמים והמסוגרים ואני לא חושבת שזה בריא לי. אני חושבת שאומנם אני נמשכת אליהם אך לקשר ארוך אני אסבול כיוון שאני בן אדם פתוח ואוהב לאהוב ואוהב לקבל אהבה.. יהיה לי קשה לעוד קשר מהסוג הזה.

האם משיכה משתנית?  האם לדעתכם אפשר לשנות משיכה?

אותה בחורה חכמה אמרה לי שכל הקשרים הראשונים נועדים לכישלון וללמידה. האם אתם מסכימים?

אני אלך לישון ואחשוב קצת על הדברים.

לילה טוב קוראים יקרים!