עולם גדול ויפה.

ילדים, מה הם כבר היו. רק ילדים. יותר קטנים ממני ובגילי, זה לא נתפס.

עד איזה מצב נגיע, עד שארץ ישראל תתחיל להילחם פה עם עצמה? עד איזה מצב? עד מלחמת אזרחים ? 

היה לממשלה כל כך הרבה מה לעשות בנוגע לעניין של החמאס, בנוגע לשונאי המדינה שמקבלים משכורת יותר גבוהה מאוהבי המדינה, שמקבלים תנאים יותר טובים מאוהבי המדינה, מיהודים, שהמדינה הזאת שלהם. 

אחרי כל מה שהם מקבלים, מה שהם נותים לנו זה גופות, גופות הילדים שלנו, גופות האנשים שלנו. שפיכת דמים, שנאת חינם, שנאת הארץ, קנאה. אני כבר לא יודעת איזה שם לתת למה שהם עושים.

למה? פרנציפ? לחיות במדינה, לחשוב שהיא שלך, לרצוח ילדים\ מבוגרים, לחשוב שבעד הגופות שלהם הם יקבלו את האסירים הנתעבים שלהם והחלק הכי גרוע - לקבל את האסירים, להחזיר את הגופות מלאות בדם, ללכת לשמוח ולכבד כבוד מהמשפחה שלהם ולתכנן את הצעד הבא. ובנוסף לזה, האדם הזה יכול להיות עם תואר שני ומקצוע בידיים וכסף מטורף.

היום בבוקר, באמת הייתי עצובה, הייתי מבוהלת. היה קשה לי לקלוט שזה המצב פה במדינה שלי, מדינה שאני כל כך אוהבת ונהינת לשרת אותה.

לבשתי את המדים הירוקים שלי, שמתי אוכל בשקית, לקחתי את התיק ויצאתי מהבית. עדיין המומה, מנסה לעכל את כל מה שקורה כאן. ראשי מורכן, אין רצון להסתכל לצדדים, יש רק פחד ושאלות שאין עליהן תשובות. לא היה בי את הרצון לנוע, ללכת.

הרכבת הייתה מלאה אנשים, ישראלים יהודיים וערבים ישראליים, אלוהים כמה שקשה לי להגיד את זה - ערבי ישראלי, כן קשה לי ולא כי אני גזענית. קשה לי להאמין שיש חלק שונה, חלק שרוצה שלום, חלק שמאמין שהמדינה הזאת שייכת רק לעם אחד. אני מצטערת, אולי אני עושה טעות, אבל פשוט אף פעם לא הוכיחו אחרת.( חוץ ממישהו אחד שלא ממזמן הודיע שהוא בעדיינו והוא ערבי-מוסלמי-ישראלי ובמקרה כזה הבן של חנין זו(ע)בי. אז כל הכבוד. למרות שאני בטוחה שהוא סובל, אפילו מאוד.)

בפעם הראשונה בחיי הדלקתי את הרדיו בפלאפון במקום את הנגן שלי, רק כדי לשמוע, להתחבר, להרגיש את הכאב.. והרגשתי. הרגשתי את הכאב חודר לי לגוף, לעצמות. בהיתי על ריק כל הנסיעה לבסיס. בלי לחשוב על כלום. על מה כבר אפשר עוד לחשוב חוץ מ- למה.

היו אנשים שמעבר לחיוכם ראיתי את העצב בעיניהם, היו אנשים.. 

העניין ה-הכי מפחיד, שעוד קצת, עוד טיפה ולאט לאט ישכחו מהעניין, הכל ילך ויחשיך. ומה יישאר? כמו תמיד, הטרוריסטים יישארו בכלא, ייצאו ויעשו את זה שוב, חנין זועבי תישאר בכנסת ואנחנו נמשיך להיות מה שתמיד היינו, בובות. יום מתים, יום חיים.

זה הזמן להתעורר, למה אף אחד לא מתעורר? ממה אתה מפחד בנימין נתניהו ? אלוהים לא מתערב, הוא לא מתערב כבר ממזמן ! הוא מחכה שאנחנו נפעל ונסתדר לבד לפחות פעם אחת בחיים שלנו, פעם אחת מבלי להתפלל אליו כשרע לכם !

הם היו מלאכים שנפלו, צעירים, לא ראו חיים, לא ראו עולם. זה יכול לקרות לכולנו, רק חבל שאף אחד לא מבין, אף אחד לא מבין.