עולם גדול ויפה.

הגעתי למכון, הריח של הכלור של הבריכה פתח לי את כל דרכי הנשימה. שונאת כלור. הייתי בדיוק בשיחה עם מישה, אני אפילו לא זוכרת על מה דיברנו, פשוט דיברנו, כמו השיחות הרגילות והארוכות שלנו. אני אוהבת כשיש על מה לדבר, אין את השתיקה הנוראית שיש לפעמים בין אנשים. למרות ששמעתי פעם ממישהו, או קראתי איפושהו שכשאנשים נפגשים ושותקים אחד עם השני, כנראה ששניהם מוצאים חן אחד בעיניי השני.

אבל עם מישה שלי, זה לא היה ככה בכלל, היינו מדברים תמיד, על הכל.וזה מצויין.

נכנסתי למכון, הנחתי את התיק באחת הכוורות, הוצאתי את המגבת ואת הארנק והלכתי לקנות לי בקבוק מים. יש לי קטע עם בקבוקי מים, אני תמיד משאירה\ שוכחת\ מאבדת אותם. כל עוד אני מדברת עם מישה, חזרתי חזרה למכון.

' מיש אני ידבר איתך אחרי שאני אסיים, סבבה?'

'כן אוקיי , תתקשרי אליי.'

אין לו שיחות, הנושא הזה מעיק עליי. להתקשר לגבר, כל הזמן, זה נוראי. אני שונאת להתקשר. לגבר.

בכל מקרה, האימון שלי היה מצויין, אפילו לא הייתי צריכה להתחיל בהליכון, כי בדיוק לפניי זה יצאתי מסבתא שלי והלכתי את כל הדרך למכון ברגל בזמן השיחה שלי עם מישינקה.

עשיתי רגליים, סקוואטים, חזה, ידיים, בטן. הכל בקיצור.

כשעשיתי גב, משהו שלא הזכרתי מהכל להכל, הייתה לי מין אינטואיציה שאמרה לי בקול נעים - להוריד את האוזניות. חשבתי לעצמי, למה אני כל הזמן עם אוזניות, אנשים רואים את זה וככה קשה להם לדבר איתי אם הם רוצים, לפנות אליי. זה ממש לא חברותי מצידי, להיות כל הזמן עם אוזניות ולא לתקשר עם אנשים. החלטתי לנסות להקשיב לאינטואיציה שלי, אולי היא צודקת. היא תמיד צודקת, כמובן, אבל לפעמים אני מפחדת לקחת "סיכון", לא שיש אחד כזה.

בכל מקרה, הורדתי את האוזניות ושמתי בתיק, עם הפלאפון. הלכתי למכשיר שמנפח את הגב, מכשיר שאני דווקא מאוד מאוד אוהבת.

חשבתי קצת על יוסי, מוזר שהוא לא היה, הוא תמיד שם. ובזמן האחרון שהוא היה, הוא היה בבאסה טוטאלית, בבאסה כזאת שהוא בקושי דיבר איתי או עזר לי, עד הרגע שפזלתי לו באמצע שהוא שתה מים ואז הוא התחיל לצחוק ונחנק. שמחתי שהוא צחק, הוא בן אדם שמח בכללי ונדיב. אני לא יודעת עד כמה הוא תמיד היה מתחיל איתי, או מנסה, אבל אני חושבת שהוא רק רצה לגרום לי להרגיש טוב שם. יוסי בן אדם טוב.

' את חייבת לאכול יותר, את ממש רזית' שמעתי קול פתאום . הוא הוציא אותי מהריכוז. ילד-נער, בהיר, שיער בהיר, עיניים חומות, נמוך, רזה וטיפה שרירי.

מה? לאכול? יותר? חשבתי לעצמי. הוא בטח טיפה עיוור.

' מה למה?' שאלתי אותו. עלה לי חיוך, הוא נתן לי מחמאה, ככל הנראה.

' את ממש רזית' הוא אמר בהתפעלות. כאילו אני לא יודעת שרזיתי ולצורך העניין, אני לא יודעת!

'איך אתה יודע שרזיתי?' שאלה מטומטמת, אבל ממש, כאילו מה חשבתי לעצמי באותו הרגע? הוא קודם כל גבר, עוקב אחריי כל בחורה חדשה\ ישנה שנכנסת למכון. גם אם הוא אף פעם לא דיבר איתי, זה לא אומר שהוא לא שם לב אליי.

' את יודעת, רואים. יפה את משתדלת ומקפידה' 

חייכתי, הוא גרם לי להרגיש כל כך טוב עם עצמי שרציתי לחבק אותו, אבל עם הזיעה שלי שולו לא נראה לי זה היה מסתדר.

' תוודה רבה ' אמרתי לו בחיוך הכי גדול שיכולתי לעשות.

המשכתי להתאמן על הגב.

נהיה לי גב מאוד סקסי, התחלתי לשים לב לזה רק לאחר חודש אימונים. ברור שלא הכל קורה ישר.

כשעברתי לבטן, הורדתי את האוזניות, אין לי מושג גם למה החזרתי אותן אחריי הגב. אינסטינקט.

שמתי את המגבת על המיזרן ונשכבתי, מהצד הימני שלי היה גבר ומהצד השמאלי. רק רציתי שאחד מיהם לפחות יעוף, הרגשתי מוקפת עיניים. שיא תשומת הלב. 

כשאחד מיהם עף, הגיע עוד גבר להחליף את מקומו. בדיוק כמעט סיימתי את תרגילי הבטן.

' אני שונא לעשות בטן, אף פעם אין לי כוח לזה '

חייכתי, לא היה לי מה לומר כל כך.

' זה בטח ככה כי זה הסוף.' הוא הוסיף בחיוך.

'כן, כנראה, חייכתי קצת. הסתכלתי עליו שוב. ' מאיפה אתה מוכר לי?' , ידעתי שאני מכירה אותו. הוא נראה טוב, גבר נאה, גבר בגילי. שחום, שיער כהה, עיניים כהות, גוף יפה. נראה גבר-גבר.

' כן גם אני חשבתי על זה, איפה למדת?' שאל.

'אורט אפק..'

'גם אני למדתי שם' חייך.

'אז מישם אולי.'

'בת כמה את?'

'עשרים..'

'גם אני' חייך שוב. 

'טוב, ' חייכתי ' תהנה מהבטן.' אמרתי בחיוך. הוא ענה לי תודה כשכבר קמתי והלכתי.

מאוחר יותר, כשכבר הייתי בסוף האימון ועשיתי מדרגות, נפל לי האסימון. הבחור הזה, למד יחד איתי בבית הספר, הבחור הזה היה אחד המקובלים. כן, אולי פעם הייתה לו קצת כרס, אבל למי איכפת כשיש לך פנים של גבר-גבר. בכל מקרה, כל הבנות היו דלוקות עליו, אני זוכרת איך כל הפסקה כל ה-"מקובלים" היו יושבים על הספספלים הירוקים, והבנות מתפרפרות סביבו וסביב עוד כמה חבר'ה.

אני בטוחה שהוא זוכר אותי מהבית ספר, אולי פעם הוא ראה אותי. אבל הייתי פריקית, לא ממש מקובלת בין המקובלים, הייתי שקטה, ואני לא כל כך בטוחה שמישהו בכלל איי פעם באמת התעמק במי שאני באמת. חוץ מהחברות שלי כמובן.

ופתאום, הגבר הזה, המקובל, החתיך הורס, שם לב - אליי. ל-לא מקובלת.

רגע, אני יפה בשבילו? או שגם הוא חשב ככה פעם ולא רצה לדבר איתי כי אני לא מהמקובלים?

או שפשוט השתניתי מאז, אבל ממש השתניתי.

זה פשוט קורה, עם כל אדם, עם כל דבר. אנשים שאף פעם לא העברת איתם מילה, ביום בהיר אחד יבואו ויהפכו להיות האנשים הכי קרובים שלכם.

אני דווקא אוהבת את החידושים האלה, הם יפים והם מוסיפים פלפל לחיים.

לפעמים פשוט צריך להוריד את האוזניות ולהקשיב .