אני מרגישה, בכל שיחה, בכל מילה, בכל טענה אותה אני מטיחה בפני האדם העומד מולי- את חוסר הביטחון זורם לי מתחת לעור, משתחל בתוך ורידיי, לא מניח לי, להיות.. אמיתית.
ואיך אפשר להיות אמיתי, כשאתה לא בטוח בעצמך?
אתה מזוייף, כל הזמן דואג שמא יגלו את החתול המסתתר בשק.
או כמו החתול של שרדינגר- האם אתה חי, או אתה מת?
אולי שניהם?
היית רוצה לפחות להיות שניהם, כי אם לא, הקול הפנימי שלך יאכל אותך וידאג טוב טוב להזכיר לך כל רגע מחדש- עד כמה חסר אתה.
עד כמה שאתה לא טוב מספיק. עד כמה שאתה חריג, שונה, מנודה.
עד כמה שאתה "צריך" להתבייש בעצמך כי בתכלס?
אתה פשוט מוזר.
לא יודעת.
אלו לפחות המחשבות- חלק- מהמחשבות המתרוצצות אצלי בראש.
ולמעשה.. כל שהייתי רוצה הוא להסתובב בטרנינג וקפוצ'ון שקצת יותר מידי גדול עליי, ולהרגיש חופשיה.
לא כבולה אל האיפור.
או לדעות, או לציפיות, או אל המסכות שאני משקיעה יותר מידי זמן בלשים אותן.
נמאס לי כל כך..
אבל בו בזמן אני גם יודעת שברגע שהמסכה יורדת.. ישר אני נחבאת לי..
כי אני יודעת.. אני כנראה לא מספיק טובה בשביל העולם הזה..
אולי לכן אני אוהבת לצאת אל עולמות הפנטזיה.. אבל האין זה שקר אחד גדול?
טוב מי כמוני יודע עד כמה אני אוהבת "שקרים".
עד כמה אני אוהבת לברוח אל הפנטזיה, כשהמציאות מכבידה עליי יותר משאני יכולה לשאת?
אבל.. לפעמים לברוח זה לא דבר רע.
עם זאת, לשקר -ועוד לעצמך- בנוגע למי שאתה.. זה כבר משהו אחר..
חייבת להיות תשובה יותךר מספקת מזה.
זה לא יכול להיות אפשרי שזה המצב.
חייב לךהיות יותר מזה.
לא?
כי אם לא.. אז מה אני שווה למעשה?
רק את מה שאני כותבת?
מה שאני לא מציגה?
מה שאני לא אומרת, או אומרת אך אף אחד אינו מקשיב?
כל שמעניין אותם הוא תפל.
כל שמעניין אותם.. הוא מרמה.
הצגה.
אבל גם אני.. בעצמי.. מלכת.. ההצגה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
