בס"ד
צפיתי היום באחד הפרקים של "כתום זה השחור החדש".
באחד הקטעים, יש שיחה בין דוגט לבין הסוהר.
הדרך שבה היא מסבירה לו שמה שהיא חוותה היה אונס, וההפתעה על פניו, התגובה שלו… אני מרגישה שזה משהו שמאוד הייתי צריכה לראות.
ישבתי שם, בציפייה- לראות כיצד תנסח את עצמה, איך להסביר את זה בכלל.
מייד המחשבות החזירו אותי אל תחושת הבושה והאשמה שאפפה אותי אז לגבי אותו הלילה.
ולהפתעתי- היא ניסחה את זה בצורה כל כך פשוטה וכל כך מדויקת.
"איך עוד אפשר לקרוא לזה?" שאלה בפשטות לאחר ששאל אותה "את חושבת שאנסתי אותך?"
אין מה לעשות;
בברור המעשה שלו היה פסול; הוא לא חיכה לאישור, לא עשה את זה בהתאמה למצב, או אליה, או אליהם- אלא רק בהתייחס אליו- אל עצמו.
ואם יש משהו שעלינו - עליי- להבין, להפנים- הוא כי עצם העובדה שהוא לא היה מודע לכך שמעשהו היה פסול- לא מוריד מעצמת הדבר, מעוצמת הטעות שעשה, והנזק שנגרם לה בעקבות כך.
וכך, גם כפי ש'בריאן', לא ראה בכך אונס, לא אומר שהוא לא ניצל אותי.
כי גם אם חייכתי, וגם אם הייתי נחמדה, ברגע שאמרתי שזה לא רעיון טוב, הוא היה צריך לעצור. ובמקום- במקום הוא התחרמן מזה, או ייחס את זה להנאה מהשליטה שלו.
שאני אומרת 'לא', והוא אומר 'כן'.
אבל אני נכנעתי, וזה לא היה כי רציתי.
זה היה כי אמרתי כבר כלכך הרבה פעמים 'לא', שפשוט… קפאתי.
והקפיאה קרתה ברגע שהוא אמר "אני אאנוס אותך".
ולמרות שבאות הרגע תהיתי לעצמי "האם אני אמורה לפחד מזה?" מפני שבראשי ידעתי כביכול שזה היה משפט "תמים", מתוך ההנאה בשליטה, דרך להגיד שהוא כל כך רוצה אותי.
אבל משהו במשפט הזה ובו מעליי, ואני לא יכולתי לנשום-(באופן מילולי- הכובד שלו מנע ממני לנשום) שפשוט הכניע אותי.
כמה פעמים אפשר להגיד 'לא'?
כמובן שאחכ כעסתי על עצמי שלא הייתי יותר תקיפה ואיך נתתי לזה לקרות.
אבל זאת גם לא הייתה הפעם הראשונה שלנו ביחד, ואני חושבת שזה עוד יותר מה שהקשה.
כי קשה להגיד שהיה "ניצול" או אף מילים קשות יותר- כשמדובר במישהו שכבר היית איתו בעבר. \
כי כאילו נכנעתי והסכמתי.
אבל זה בדיוק הקטע… שלא באמת הסכמתי.
פשוט נכנעתי.
מבינים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
