לאחר שבעלת הדרגות הערמומית הטיחה בי את כל שהיה בה, עמדתי בפינת החדר ספוגת עלבונות, מוכתמת, מלאת תיעוב פנימי וחיצוני, כל גופי שמוט ומצחיק להודות איך רק ריסיי התייצבו היטב במשיכת מכחול הזיוף השחור.רציתי לנער מעליי את הבוקר הזה, שהיום יחלוף, שאעלה על האוטובוס שיקח אותי הרחק הרחק מכאן.
כשדמעות מלוחות גיששו ואיימו לפרוץ, נזכרתי איך רק בליל אמש דיברתי עם חובש ליבי על כמה שאני מתגעגעת לעידו. חובש הלב הרכין ראשו, חייך והקשיב היטב לכל פעימה ופעימה ששחרר ליבי שלי.
לא ידעתי שהוא מתכנן להביא אליי את כל טוב העולם במגש של כסף ביום שלמחרת.
ליל אמש נשאר תלוי על סף דלתי וכשהשחר הפציע הטוב ביותר קרה;
עידו עמד מולי, ואני כשקופה אמיתית לא התייחסתי עד לכשצעק בשמי.
הרמתי את ראשי מעל ההריסות, עיניי נצצו ופי נשמט למראה השרוך הכחול, הגוף שהצטמק, העיניים והחיוך.
רצתי לעברו, לא פוחדת למעוד במדרגות כפי שקורה לעתים.
כל העולם עצר מנגד.
לא איכפת לי משום דבר עכשיו.
זה עידו, עידו כאן, עידו שלי, האחראי לשברון ליבי עד כדי רסיסים ולהדבקתו שוב ושוב בדבק מבטו.
הדמעות הבריוניות שלי כבר הלמו על סף עיניי וריסיי התרככו, הזיוף השחור הכתים את המדים הבהירים של עידו וידיי לא הפסיקו להרגיש את נשימותיו מבעד לבטנו.
מבעד לחיבוק הנצחי בעלת הדרגות הופיעה, הטיחה בפניי את שעת האמת ורטנה כשפספסתי את האוטובוס.
לא היה לי איכפת, לא איכפת מכלום כרגע. אני אסירת תודה.
כל שרציתי היה להיות הקרובה ביותר לליבו של עידו כשחובש הלב עמד לצידי, הרכין ראשו, חייך והקשיב לכל דמעה ודמעה,
הרי מי יודע מתי תהיה הזדמנות נוספת?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
