חשבתם מתישהו על פעם כלשהי שהייתם ממש ממש מאושרים ? רגעים קטנים של אושר אישי שמבחוץ לעין של אדם אחר נראים כל כך חסרי משמעות?


מתי בפעם האחרונה עצרתי כדי להתחבר לעצמי?
מתי בפעם האחרונה התנתקתי מהסביבה כדי לקחת צעד אחד אחורה ולהסתכל על העולם?
והכי חשוב, מתי בפעם האחרונה עצרתי כדי לנשום? לנשום באמת, עד הסוף מכל הלב ובמלוא הריאות...

אני לא זוכרת... אז כנראה שלפני הרבה הרבה זמן, פרק זמן שנראה כנצח...

מכירים את הרגעים האלה? הרגעים הנדירים האלה שכל כך קל ופשוט להתמכר אליהם? 
הרגעים נטולי הדאגות? נטולי הכאב? פשוט רגעים מספקים, שהכל מרגיש כל כך קל 

היום בערב היה יום כזה:

חברה התקשרה והציעה שנעשה סיבוב, אני בד"כ לא זורמת, אני טיפוס של בית ולא כל כך אוהבת לצאת
אבל אמרתי "נו טוב, למה לא?" וטיילנו קצת, דיברנו, צחקנו, הסקנו תובנות על החיים ועל האנשים הסובבים אותנו
כרגיל.
ואז היא הציעה שנלך אליה
זרמתי 
הדלקנו טלוויזיה, אכלנו גלידה, האורות בבית שלה שידרו חמימות של ערב שישי, של שבת, חום של בית.

הרגשתי כל כך נינוחה. 
השעה היתה כבר מאוחרת, צפינו בשני פרקים של "תנוחי" סדרה מאוד חמודה.... 
והיא התחילה להירדם לידי.
הרגשתי ממש מאושרת.
אני כאני וכעצמי לא נקשרת ריגשית בצורה אינטימית לאנשים, לא יודעת למה, אבל החברה הזאת היא כמו משפחה, ממש אחות, ואני מרגישה כל כך הרבה אחריות כלפיה, כאילו היא אחותי הקטנה....
היה כל כך טבעי פשוט להסתכל עליה ישנה ולחייך :) 
המשכתי לצפות בטלוויזיה, השינה החלה לתת אותותיה והעפעפיים החלו להיות כבדים על העיניים שלי...
אז הערתי אותה והתחלנו ללכת לכיוון הבית שלי, אמרתי לה כמה משוחררת אני מרגישה
ושהרבה זמן לא הרגשתי כל כך מאושרת

רגעים קטנים ונדירים של אושר.

כאילו אפשר לסבול את כל הלחץ הזה, את כל הרעש והקצב המהיר שהחברה של היום דורשת מהאדם הפרטי, אפשר לסבול הכל, את המכוניות, את המטוסים כל חמש דקות, את האורות של הרחוב שמסנוורים ועם זאת משרים ביטחון כלשהו
אפשר לסבול את כל אלה, רק כדי שפעם באף פעם נוכל להינות מסיפוק מלא מהרגעים הקטנים האלה שכמעט ולא חוזרים, אבל שמשאירים את חותמם טבוע בתוך תוכינו לתקופות כל כך ארוכות, שהאנרגיה שהם טוענים אותנו בה, מתמוגגת כל כך לאט לאורך הזמנים של עומס שאנחנו חווים, שאנו לא מרגישים בכלל בקיומה, וגם לא בהתפוגגותה עם הזמן... 

חזרתי הביתה ואכלתי כמה חתיכות אביטח שהיה חתוך בקופסא במקרר

כמה זמן לא ישבתי עם עצמי, אכלתי בשקט משהו שאני נהנת לאכול, התענגתי על כל מולקולת סוכר שהתפשטה לי על הלשון והסתכלתי לשמיים.

נשמתי עמוק עמוק עמוק. החזקתי את האוויר. ונשפתי לאט לאט החוצה...

השמיים נראו אטומים הלילה, לא רואים את הכוכבים, באופק אפשר לראות אורות של עיר רחוקה, קטנים קטנים, מנצנצים
ווווווושששש קולות של מכוניות רחוקות לא משאירות מקום לדממה מוחלטת

חייכתי מכל הלב
נשמתי עוד נשימה אחת עמוקה