בוקר יום שלישי.

מי שהשכים קום יכול היה לראות קשה מרהיבה בצבעיה. טבולה ברסיסי הלילה ובניצני הזריחה. נפרדת מהחושך וסופגת לתוכה את אור היום.

אניחולמת על היום שגם מדינתנו הקטנה תוכל לעשות את אותו הדבר. לקרוע את עצמי מידי הרוע

ולהתמקם בין ידי הטוב הבטוחות.

האם נזכה לראות יום שכזה? סימני השאלה מציפים אותי.

האם נזכה לראות קשתות בענן במקום עננים של דם?

"מציאות עגומה." "בעולם מתוקן זה לא היה קורה" " אל תפסיקו להאמין"

הכל טוב ויפה, אבל מנקודת המבט שלי, כאזרחית במדינת ישראל שפוחדת לצאת מהבית, הכל זה רק ולא יותר מסתם מילים.

אנשים מתלוננים על יוקר המחייה, על מחירי המילקי כדוגמא לחוסר צדק חברתי, צוחקים ומריצים בדיחות על מעבר לברלין... תתעוררו. יש לנו בעיות גדולות יותר.

לא אומרת שנתמקד בבעיית הקיום כל החיים (כן מדינת ישראל נמצאת בסכנת קיום תמידית, אם לא מבחוץ אז מבפנים), אני כן דוגלת בעיסוק גם בבעיות אחריות כמו הכלכלה העגומה שלנו, אבל. ופה האבל, הוא מאוד משמעותי, אבל, אנחנו חיים במדינה בה קמים עלינו להורגינו, אז כמו שהתאחדנו בצוק איתן -ואני מודה, בחיים לא ראיתי אחדות כזאת בעם ישראל- צריך להתאחד גם עכשיו ולא להתפלג לעשרות פלגי "הישראלי היפה" .

אתמול ראיתי בפייסבוק סרטון של תשדיר של ירון גל בו הוא מדבר עם עורכת הדין של הרוצח של החייל אלמוג שילוני ז"ל, חייבת להגיד שזו הפעם הראשונה ששמעתי שמאל קיצוני בהחצנה כזאת.

ה-לם!

לשמוע מאישה משכילה ומלומדת -מניחה שכבר בגיל מכובד- "זאת דרכם להתמודד עם הכיבוש" זאת פשוט בושה!

איפה חלוצי הציונות? איפה אנשי החיל שהקימו את יסודות המדינה הזאת? איפה הערכים? איפה הכבוד לאבות שלנו שהתבוססו בדמם על קדושת הארץ הזאת?

איפה ה-ב-ו-ש-ה-?!?!?!?!?!

אני אוהבת מוזיקה קלאסית. 

אני או-הבת את זה! 

זה עושה אותי מאושרת, זה גורם לי לחייך, לבכות, לרטוט מרגש.

ויואלדי בשבילי זה כמו סנופ דוג לראפרים, כמו אדל לחובבי מוזיקת הנשמה, כמו חוליו איגלסיאס למבוגרות מבינינו ;) 

 

אני אוהבת לסגור את החדר שלי ולהציף אותי בצלילים, ווליום נכבד של כינורות שמנעימים לי את עור התוף בשילוב עם פסנתר, חלילים, חצוצרות ומגוון עצום של כלי נגינה שאף פעם לא יהיה לי שמץ ולו הקל ביותר איך לנגן בהם. :/ 

פשוט לעצום את העיניים ולהיסחף עם clair the moon, או סתם להינות מ four seasons. 

אהיה הכי כנה בעולם, זה מזכיר לי את ימי הביניים.

כשאני שומעת את המוזיקה הזאת, בראש עולה לי חזיון אורקולי של אולם נשפים, מואר בנברשות ענקיות התלויות מהתקרה, נשות החברה הגבוהה לבושות במחוכים בשלל צבעים, ג'נטלמנים לבושים חליפות ערב מחזיקים בידיהן, מפלרטטים עם העיניים, סוחפים אותן בסיבובים אל רחבת הריקודים. קידה קלה והנה מתחיל הסחרור. 

הלהקה בצד מנגנת לה, מנעימה את הערב, מאחרי המסיבה יושבים על כיסאות מפוארים מחייכים הנה ולהנה לאורחיהם, נהנים מהלך הרוח של האירוע. 

ואני צופה על הכל מלמעלה, מבעד לתקרה, דרך העששיות, דרך השיש שמשקף את הצבעוניות, צמרמורות עוברות בי בהנאה, המוזיקה מציפה אותי.

חלום.

בגיל די מוקדם הבנתי שאני חולמת בצבעים, החלומות שלי מאוד מוחשיים, מאוד פיזיים הייתי אומרת. עשרות פעמים הייתי מתעוררת מחלום ומתקשה להאמין שזאת המציאות שלי ולא מה שכרגע קמתי ממנו.

כמובן שהיו כל כך הרבה חלומות לא טובים ששמחתי כל כך שהקצתי מהם ושהכל נשאר מאחור, בגדר חלום. 

 

היום אם יוצא לי להכיר מישהו, בחור, ואנחנו מגיעים לטעם במוזיקה כחלק משיחת החולין, אני פשוט עונה שאני אוהבת הכל. את כל סוגי המוזיקה, ממוזיקה פולקלור ועד אופרה, קלאסית, פופ,רוק והיפ הופ. הכל הולך רק תנו לאוזניים שלי להינות! 

הרוב מן הסתם מגיבים בחמיצות, מעקמים פרצוף לשמע זה שאני אוהבת (!) מוזיקה קלאסית. ואני שואלת את עצמי so what?! מישהו אמר לך לא לאהוב טראנס? או אלטרנטיבית? למה אני צריכה לתת דין וחשבון על מה שאני אוהבת? 

 

או! ויואלדי בדיוק הסתיים בפלייליסט שלי, כמה שניות לאחריו מתחילה "הדנובה הכחולה" של יוהאן שטראוס.  קליל, עדין וקולע.

 

אני חוזרת להתייחד עם המוזיקה שלי,

וזיכרו: 

אל תתפשרו כשמשהו עושה לכם טוב!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כמה מומלצים:

 

1. four seasons https://www.youtube.com/watch?v=GRxofEmo3HA

2. מפצח האגוזים https://www.youtube.com/watch?v=Rapf3g_XvCc 

3. סימפוניה מספר 5 https://www.youtube.com/watch?v=6z4KK7RWjmk