המחברת

לחזור לכאן זה כמו לפתוח פצע שלא החלים לגמרי,

או שזה יותר כמו הטנדר החלוד שסבא שלי שומר בחניה שלו,

זה שעייף משנים של שירות ונשמע כמו זכוכית נגרסת,

אבל הוא מביא אותך לאן שאתה צריך להגיע,

זה קצת כמו הלילות שאני לא יכולה להחליט אם לכבות את האורות,

כי אני לא רוצה,

לא יכולה,

ללכת לישון,

ואני לא רוצה שמישהו ידע,

זה להישאר ערה לבד עד שכולם יתעוררו,

כי זה קל יותר,

ככה לא שואלים שאלות,

ראיתי יותר מידי אנשים עוזבים בשביל להגיד שאני לא יודעת,

אבל לא מספיק בשביל להגיד שלא אכפת לי,

אבל איפה אתה כשהשמש מפנה מקום בשמיים לירח,

והחושך תופס מקום,

ודממה,

דממה מקיפה אותי,

והכל דומם,

כל כך דומם ואני יכולה להרגיש את זה בגוף,

זה מטפס לגרון שלי וקשה לי לנשום,

כל מה שאני צריכה זה מגע,

שיעזור לי להפסיק להרגיש כאילו אני צפה,

אסור לי לתת לעצמי ליפול,

כי אני לא בטוחה שאני אצליח לקום חזרה,

אני רוצה ליפול,

כדי לבדוק עד כמה חזק הרצון לקום חזרה.